רע"א 2200/95 גלופה יבוא וסחר בע"מ נ. אברהים סלים

בבית המשפט העליון

רע"א 95 / 2200

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופטת ד' ביניש

המבקשת : גלופה יבוא וסחר בע"מ

נגד

המשיב : אברהים סעיד סלים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט

המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"א 79/95

שניתנה ביום 29.3.95 על ידי כבוד

השופט א' א' לוי

בשם המבקשת: עו"ד ר' פרקש

בשם המשיב: עו"ד א' גבעוני

פ ס ק - ד י ן

השופט י' טירקל :

1.בבקשת רשות הערעור שלפנינו חוזרת ועולה השאלה מהו שיעור עלות האשראי המקסימלי של הלוואה הנשלטת על ידי הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג - 1993 (להלן - "החוק").

2.ראשיתה של הפרשה בהלואה בסך 3,500.- ש"ח שנתנה המבקשת למשיב ביום 29.3.93, שהמשיב לא עמד בתנאי פרעונה. במסגרת ההליכים שנקטה המבקשת נגד המשיב בלשכת ההוצאה לפועל התעוררה השאלה האם יש לחשב את חובו של המשיב כך שמדי שנה תצורף הריבית לקרן החוב והחישוב ייערך מחדש על בסיס הסכום הכולל (ריבית דריבית). ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (הרשמת י. אחימן) השיבה על כך בשלילה בקובעה כי:-

"לפי בדיקה בצג מחשב חושב החוב בתיק כשהריבית מצטרפת אחת לשנה לקרן, ויש לחשב החוב כשהוא אינו כולל ריבית מצטברת עפ"י החוק להסדרת הלואות חוץ בנקאיות".

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א. לוי), שדן בערעורה של המבקשת, דחה את הערעור באמצו את דעתה של ראש ההוצאה לפועל. על כך בקשה המבקשת להרשות לה לערער.

3.סלע המחלוקת בעניננו הוא בפרשנותו של סעיף 5 לחוק שלשונו:-

"(א) בחוק זה, 'שיעור עלות האשראי המרבי' - פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על-ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.

(ב) שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין הצמדה".

4.באי כח בעלי הדין העלו טענות מטענות שונות בדבר פרשנותו של החוק ובדבר יישומו כאן. לטענת המבקשת, בתמצית, "מלשון החוק ברור כי את הריבית יש לחשב על בסיס שנתי, אשר משמעותו הכלכלית, צבירת הריבית לקרן אחת לשנה". לפיכך יש לבטל את החלטותיהן של הערכאות הקודמות.

לעומתה טוען המשיב כי החלטתה של ראש ההוצאה לפועל בדין יסודה שכן בהלוואות שהחוק חל עליהן אין לצרף את הריבית לקרן החוב.

5.פטורים אנו מלדון בכל אלה הואיל ובינתיים נפסקה הלכה בבר"ע 5888/95 קווי אשראי לישראל (ראשל"צ) בע"מ נ' וניני עמנואל (טרם פורסם) שבה נתפרש הסעיף. כפי שנאמר שם (מפי השופט ת' אור):

"אין החוק אוסר ריבית דריבית. אך הוא אוסר ששיעור העלות הממשית - כולל ריבית דריבית - יעלה על שיעור בנק ישראל, כשהוא מוכפל בשניים ורבע".

העיון בעובדות המקרה שלפנינו מראה כי סכום ההלואה היה כאמור 3500.- ש"ח והיא ניתנה ביום 29.3.93. מתצהיר שצרפה המבקשת לבקשה "לעדכון החוב ע"פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות", שהגישה בלשכת ההוצאה לפועל, עולה שביום מתן ההלוואה השיעור שפירסם בנק ישראל של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על ידי בנק ישראל (להלן - "שיעור בנק ישראל") היה 18.86%.

כפי שנאמר בבר"ע 5888/95 הנ"ל:-

"שיעור בנק ישראל האחרון כפי שפורסם עד למועד חתימת חוזה ההלואה, כשהוא מוכפל פי שניים ורבע (להלן - השיעור המרבי), הוא אשר תוחם את הגבול העליון של שיעור העלות הממשית של האשראי המותרת על פי סעיף 5 (ב) לחוק".

לפיכך, השעור המרבי במקרה שלפנינו, היה 42.43%.

6.כמצוטט למעלה סברה ראש ההוצאה לפועל שלפי החוק אין להתיר ריבית דריבית - דהיינו, כלשונה, חישוב הכולל "ריבית מצטרפת אחת לשנה לקרן" - וכך סבר גם בית המשפט המחוזי. בנסיבותיה של הפרשה הנדונה, התוצאה היא נכונה, אולם ככלל אין היא עולה מלשונו של החוק, כפי שנתפרש בבר"ע 5888/95 הנ"ל.

שיעור הריבית ההתחלתית שבקשה המבקשת בבקשתה הנזכרת עמד על 42.43%, דהיינו על השיעור המרבי כהגדרתו לעיל (להלן - "השיעור המרבי"). שיעור זה הוא השיעור שניתן להוסיף מדי שנה לקרן. אולם, המבקשת הוסיפה וטענה בבקשתה כי, "יש לתרגם את הריבית השנתית לצורך החישובים לריבית חודשית מצטברת", בצירוף ריבית פיגורים שאף היא מחושבת כריבית חודשית מצטברת, בדרך זאת הגיעה לחישוב לפיו השיעור כולל של הרבית עולה על השיעור המרבי. לכך לא היתה המבקשת זכאית שכן מלכתחילה עמד, כאמור, שיעור הריבית על ההלוואה על השיעור המרבי, וכל תוספת, בכל דרך שהיא, היתה מעבר למותר על פי החוק.

במלים אחרות, המבקשת לא היתה זכאית לתוספת הריבית שביקשה לא משום שהיא בגדר ריבית דריבית אלא משום ששיעור העלות הממשית של האשראי היה עולה, לפי חישוב כזה, על השעור המרבי לפי החוק . ולא למותר להוסיף כאן מן הדברים שנאמרו בבר"ע 5888/95 הנ"ל:

"תכלית החוק תסוכל אם יינתן לו הפירוש לו טוענת המבקשת. כפי שבקשתי להראות, כוונת החוק היתה לקבוע גג עליון לעלותן של הלוואות והגג שנקבע הוא בשיעור של פי שניים ורבע מריבית בנק ישראל, ריבית גבוהה כשלעצמה, אך לא מעבר לה . לו התכוון המחוקק לכך שניתן יהיה לקבל ריבית דריבית כששיעור הריבית השנתי הוא כה גבוה, והתוצאה של חישוב ריבית דריבית מגדיל את החוב בצורה כה מטאורית, צפוי היה שהחוק יאמר את דברו בענין זה מפורשות. משלא נאמר בו כך, יש לקבל את האמור בו כפשוטו, דהיינו שהחוב לא יוכל לגדול מידי שנה בסכום העולה על העלות המרבית כשהיא מחושבת על קרן החוב . רק כך ניתן לדעתי, לממש את תכלית החוק - להגביל את עלות הלוואות בשוק האפור לעלות סבירה" (ההדגשות הוספו - י.ט.).

7.לפיכך אני מציע כי הבקשה תדחה.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.