רע"א 2220/10 אבי שעיה נ. סופיה זיסו

1.

סכסוך שכרוך ברישיון להפעלת מונית (להלן זכות ציבורית להפעלת מונית או הזכות) הוא העומד במוקד הבקשה שלפניי. בתמצית ייאמר, כי המבקש, נהג מונית, שכר בשעתו זכות ציבורית מאחת, שרה וייס. הזכות הציבורית נמכרה על ידי גב' וייס למשיבים. כעולה מפסק הדין נושא הבקשה, עובר למכירת הזכות, הוסכם בין המשיבים לוייס, כי עד ליום 31.12.99 ימשיך לשמש המבקש כשוכר של הזכות, ולאחר מכן, תעבור הזכות על שמם של המשיבים כשהיא נקייה משעבוד או ממגבלות כלשהן. במהלך תקופת השכירות, מסר המבקש למשרד הרישוי הודעה לפיה מכונית הסקודה ששימשה אותו כמונית היתה מעורבת בתאונה, הושחתה כליל והורדה מן הכביש. על רקע זה הוא קיבל היתר זמני להפעלת הזכות בכלי רכב אחר מסוג פולו פולקסווגן, תוך שהוא נדרש למסור פרטים אודות התאונה ומצבו של הרכב בתוך פרק זמן של חצי שנה. המבקש לא עשה כן. הוא מכר את רכב הסקודה, מבלי לתקנו ומבלי לחדש את רישיון הרכב שלו שבוטל בעקבות התאונה, לסוחרי רכב. על רקע זה, השעתה רשות הרישוי את השימוש בזכות והמשיבים לא יכולים היו ליהנות ממנה עד ליום 16.7.2003, מועד בו מסר המבקש את התצהירים המתאימים לרשות הרישוי. המבקש גם לא דיווח, כי רכב הפולו נגנב ממנו ולא הפקיד את רישיון הרכב כנדרש. על יסוד כל אלה, תבעו המשיבים מן המבקש ווייס את ההפסד שנגרם להם בגין חוסר היכולת לעשות שימוש בזכות בתקופה שבין תום השכירות שלו ליום 16.7.2003.

2.

בפסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת י' קלוגמן ) נקבע כי המבקש נושא באחריות לכך שמן המשיבים נמנע, במשך התקופה האמורה לעשות שימוש בזכות הציבורית. בית המשפט סבר, כי היה על המבקש לפעול להסרת המניעות לכל המאוחר בתום תקופת השכירות, היינו, ביום 31.12.1999, תוך המצאת האישורים המתאימים למשרד הרישוי. טענת המבקש לפיה לא היה ביכולתו להסיר את המניעות ביחס לרכב הסקודה משום שהרכב היה רשום על-שמה של וייס – נדחתה, לאחר שהובהר כי זכות הקניין ברכב – להבדיל מן הרישום הפורמלי – היתה בידי המבקש, וכי הוא עמד בקשר רציף עם וייס בזמנים הרלוונטיים והיא אף חתמה על מסמכים ביחס לנזקים שנגרמו לרכב הסקודה בתאונה. טענת המערער לפיה המשיבים ווייס סרבו לחתום על שטר מכר כדי להעביר את רכב הסקודה על-שמם של הקונים – נדחתה אף היא, לאחר שנקבע כי הדבר כלל לא היה בידי המשיבים. המבקש, כך נקבע, יצר מצג שווא כלפי רשות הרישוי, כאילו רכב הסקודה איננו בשימוש, בעוד שכאמור, הוא מכר את הרכב לאחרים. בהמשך נקבע, כי המשיבים עשו מעל ומעבר לנדרש מהם בכך שאפשרו למבקש להשתמש בזכות באופן זמני ברכב הפולו, בעוד שהמבקש פעל בחוסר תום לב ולא גילה להם אודות מצבו האמיתי של רכב הסקודה. עוד נקבע, כי המבקש חטא גם בכך שלא המציא לרשות הרישוי מסמכים המעידים על כך שבשלב מאוחר יותר, רכב הפולו נגנב ממנו, ואף לא הפקיד את רישיון הרכב. על יסוד כל האמור חייב בית המשפט את המבקש לשלם למשיבים את דמי השכירות הראויים לתקופה בה נמנע מהם מלעשות שימוש בזכות.

3.

ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין – נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ש' שילה ), כי בטענותיו של המבקש כלפי וייס וכלפי צדדים שלישיים אין כדי לשנות את העובדה שהוא הפר את מחויבותו להמציא לרשות הרישוי את המסמכים שנדרשו על מנת להראות כי רכב הסקודה איננו משמש עוד כמונית. עוד נקבע, כי אלמלא מכר המבקש את רכב הסקודה לאחרים – באופן שאפשר להם להשתמש בו מבלי שהמערער שילם את המיסים שיש לשלמם כאשר הרכב איננו משמש כמונית – לא היתה נוצרת כל מניעה מפני הפקדת רישיון הרכב במשרד הרישוי או לפנות למשרד הרישוי ולהגיש תצהיר או חוות דעת בדבר מצב הרכב, כדי להסיר את המניעה. "אכן" – קבע בית המשפט – "סופו של דבר מלמד על תחילתו, שהרי [המבקש] הצליח להסיר את המניעה בדרך שבה הסירה, ולא ראיתי סיבה מדוע לא יכול היה לעשות כן סמוך לאחר התאונה שארעה לרכב. [המבקש] התחייב למשרד הרישוי להסדיר את עניין רכב הסקודה בתוך חצי שנה שבה אושר לו להשתמש ברכב הפולו, אך הוא לא עשה דבר. [המבקש] שמכר את רכב הסקודה בלי לשלם את המיסים החלים ובלי ליידע את רשות הרישוי ואת המשיבים והגב' וייס, הוא שגרם למניעה שנרשמה במשרד הרישוי ולאי הסרתה, ואין לו להלין אלא על עצמו" (עמ' 4 לפסק הדין). בית המשפט לא מצא עילה להתערב ביתר קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ולבסוף פסק כי גם ההתמשכות החריגה של ההליכים בעניינו של המבקש – תשע שנים – איננה מצדיקה את שינויה של התוצאה אליה הגיע.

4.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש, כי דבר מכירת הזכות למשיבים נודע לו רק לאחר התאונה של רכב הסקודה; כי בנסיבות העניין לא היתה לו אפשרות להסיר את המניעה מפני שימושם של המשיבים בזכות; וכי הוא עשה כל שביכולתו על מנת להביא את וייס לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת הבעלות ברכב הסקודה. עוד נטען, כי יסודה של המניעה בטעות של משרד התחבורה ובמחדלים של בא-כוח המשיבים, אשר מכרו והעבירו את הבעלות בזכות הציבורית מבלי להעביר את הרישום ברכב הסקודה על שם בעל הזכות הציבורית החדשה; וכי המשיבים לא עמדו בחובת הקטנת הנזק החלה עליהם. לא אוכל להיעתר לבקשה. על אף ניסיונו של המבקש לשוות לטענותיו נופך כללי, מדובר, בסופו של יום, בהשגות עובדתיות על קביעותיהן של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור.

הליך בגלגול שלישי איננו הזירה המתאימה לבירורן של השגות כאלה, שכן הוא מיועד לליבונן של שאלות כללית שחשיבותן חורגת מעניינו של המבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי איננה מעלה שאלות כאלה ומן הטעם הזה, דינה להידחות.

משלא נתבקשה תגובה אין אני עושה צו להוצאות.