רע"א 2234/04 פברייט תעשיות טקסטיל בע"מ נ. BROOME AND WELLINGTON

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ה' גרסטל), בו נדחתה תובענת המבקשת למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הסמכות לדון בנושאים המפורטים בכתב התביעה שהגישה כנגד המשיבות, מסורה לבורר שנתמנה לדון בסכסוך בין הצדדים.

הרקע לבקשה זו הינו הסכם בוררות אשר נכרת בין שני צדדים – המבקשת והמשיבות. המבקשת התאגדה ונרשמה בישראל ביום 26.9.90 ועסקה בייצור ובמכירת מצעים וכלי מיטה, בעיקר לשווקים באנגליה ובארצות הברית. המשיבות, שלטו במבקשת, ונוהלו על-ידי מר יהושע רוא והמשיבה 1, שהינה תאגיד בריטי העוסק באספקת חוטים ובדים, אשר סיפקה למבקשת את כל הבדים הגולמיים ששימשוה בייצור מוצריה. לאחר זמן מה, החלה המבקשת להפסיד סכומים גבוהים, ובתחילת שנת 1995, החל משא ומתן בין חברת א. ורדינון (להלן: ורדינון) לבין המשיבה 1, על-מנת לבחון אפשרות להצטרפות ורדינון כבעלת מניות במבקשת. עיקר המשא ומתן נסב על דרישת ורדינון להפוך לבעלת המניות הבכירה במבקשת. בהמשך לכך, ביום 31.3.95 נחתם בין הצדדים הסכם עקרונות, המגבש את הסכמותיהם ובעקבותיו החלה ורדינון בהליך בדיקת נאותות.

לאחר משא ומתן נוסף, נחתם ביום 3.7.95 הסכם נוסף בין המבקשת, המשיבה 1 , ורדינון וצדדים נוספים. עיקרו של הסכם זה היה רכישת ורדינון שליטה במבקשת, והיחסים המסחריים עם המשיבה 1 כמו-כן, נקבעו בו הסדרים נוספים.

בהמשך לכל אלו, התעוררו בין המבקשת למשיבה 1 מספר סכסוכים. ביום 13.12.98 פנתה המבקשת לראש לשכת עורכי-הדין בבקשה למינוי בורר בסכסוכים, מכוח הסכם בוררות, וביום 22.12.98 מונה עורך-דין דורון שטרן כבורר, אשר לו הגישה המבקשת את כתב התביעה בו פורטו סכסוכיה עם המשיבות. ביום 1.8.99 הגישו המשיבות לבורר "הודעה בדבר סמכות הבורר", אשר במסגרתה כפרו בסמכותו לדון בכל העניינים שהועלו בכתב התביעה, למעט אלה שפורטו בסעיפים 1- 16 שבו.

הבורר לא היה מעוניין להחליט בנוגע לשאלת סמכותו, ולפיכך ביום 27.4.00, הגישה המבקשת בעניין זה המרצת פתיחה (ה"פ 603/00) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה טענה המבקשת, בין היתר, כי מלשון הסכם המכר אשר נחתם בינה לבין המשיבות, היה ברור, כי כוונת הצדדים עובר לחתימתו, להעביר כל סכסוך שהוא בנוגע לכל פעילות עסקית ביניהם, לבוררות, וכי כל פרשנות אחרת – תוביל לפיצול הדיון. כמו-כן, טענה המבקשת, כי ההלכה הפסוקה בתנית בוררות, בניסוח דומה לזה שבמקרה דנן, החילה את סמכות הבורר לדון גם על אירועים שאירעו לפני כריתת החוזה. בתגובה לכך, הגישו המשיבות את תשובתן לתובענה, בצירוף בקשה למחיקת התובענה על הסף (בש"א 23518/00). בנוסף, טענו המשיבות, כי הלכה היא, כי אין לפרש תנית בוררות באופן מרחיב, כדי להעדיף בוררות על פני בית-משפט, ואין כל ספק, לטענתן, כי תנית הבוררות אינה חלה על המחלוקות שהעלתה המבקשת בכתב התביעה, שכן אז טרם החל הליך הבוררות. בנוסף, בעניין טענת פיצול הדיון, טוענות המשיבות, כי טענה זו אינה עומדת, משום שתשע מתוך עשר הפלוגתאות, מקומן בבית-המשפט. כמו-כן, טוענות המשיבות, כי הסכם המכר קבע את גבולות והיקף הבוררות, ומאחר שטענות המבקשת נובעות מעניינים שאינם נכללים בהסכם זה, אין מקומן בבוררות.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) דחה את בקשת המשיבות למחיקת התובענה על הסף בקובעו, כי לא ניתן לומר שאין לתובענה שהוגשה כל סיכוי. בהמשך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בהיעדר התנגדות מטעם המשיבות, לבורר סמכות לדון בתביעה כנגד המשיבות, בכל הקשור לטענות האמורות בסעיפים 1-12 לכתב התביעה, ובתביעה כנגד המשיבה 1, בכל הקשור לטענות האמורות בסעיפים 13-16 לכתב התביעה. ביחס לשאר סעיפי כתב-התביעה, קבע בית-המשפט, כי התובענה, כמו גם בש"א 5853/03 נדחית, וכי המבקשת תשא בהוצאות שנקבעו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזרת המבקשת על טענותיה אותן העלתה בפני בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, טוענת המבקשת, כי ספק בשאלת סמכות הבורר פועל לטובת הותרת העניין בסמכותו, כי במקור כוונת הצדדים הייתה להעביר כל סכסוך ביניהם לבוררות וכי דחיית התובענה תוביל לפיצול הדיון.

מנגד, המשיבות תומכות יתדותיהן בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשות לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענת המשיבות, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הינו מקיף ומנומק היטב, ולפיכך על ממצאיו וקביעותיו העובדתיים, כמו גם על התרשמותו מהעדים, אין לערער. בנוסף, לטענת המשיבות, אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, אשר מצדיקות דיון נוסף בפרשה הנ"ל. כמו-כן, טוענות המשיבות, כי מעולם לא היה זה בכוונת הצדדים להעביר את כל הסכסוכים אשר יתעוררו ביניהם לבוררות. בנוגע לטענות המבקשת ביחס לפיצול הדיון, הרי שלטענת המשיבות הלכה היא, כי במקרה של מספר פלוגתאות אשר אינן נובעות מאותו עניין, אין המדובר כלל בפיצול.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עיון בבקשת רשות הערעור מעלה, כי עיקר טענות המבקשת מתייחסות לעובדות הספציפיות שבענייננו וכי אין הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיו של המקרה. בית-המשפט המחוזי בחן את הנסיבות הספציפיות בצורה מדוקדקת ומפורטת. המבקשת אינה מצביעה על עילה, אשר מצדיקה בחינה נוספת של המקרה. לפיכך, לא מצאתי כל נימוק או עילה, המצדיקים מתן רשות ערעור ונחה דעתי, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - בדין יסודו.

גם לגופו של עניין לא מצאתי טעם להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הבורר נמנע מלהחליט בנוגע לשאלת סמכותו.

בית-המשפט המחוזי, אשר נדרש לסוגיה זו, דן בה וקבע, כי הנטל להוכיח את יסודות התובענה, מוטל על המבקשת. ברם, משלא הוכיחה המבקשת, כי אכן בסמכות הבורר לדון בכל העניינים שבתובענה, אין להסכים עם פרשנותה, כאילו הסכם המכר אשר הפנה את סכסוכי הצדדים לדיון בפני בורר, הכפיף את כל ההתקשרות העסקית בין הצדדים, לתנאיו. לא בהכרח הוכח קשר בין העסקאות אשר התקיימו עובר לכריתת הסכם המכר לבין הסכם המכר ומכאן שאף מטעם זה, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.