רע"א 2249/07 פנינת הכתר אגודה שיתופית וחקלאית בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

המקרקעין נשוא הדיון, אשר בבעלות רשות הפיתוח, הם מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, ומנוהלים על ידי המינהל. המבקשים מחזיקים במקרקעין החל משנת 1976. המינהל טען כי המבקשים מחזיקים במקרקעין שלא כדין ולפיכך הגיש בשנת 1996 תביעה לפינוי וסילוק ידם מהמקרקעין. המבקשים טענו כי פנינת הכתר, אגודה שיתופית וחקלאית בע"מ (להלן: המבקשת 1 ) רכשה זכויות במקרקעין כדין מאדם בשם נתן כהן, לפי הסכם מיום 29.1.81. עוד טענו כי לאור ההשקעות שהשקיעו בנכס מנוע המינהל מלפנותם.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' גת ז"ל) קבע כי לאור היותו של המינהל הבעלים הרשום של המקרקעין, הנטל על המבקשים להוכיח את זכאותם להחזיק בו. מלבד חוזה שכירות שכרת המינהל עם המבקשת 1 לתקופה של שנה אחת לשם גידול אווזים ושתוקפו פג ביום 31.8.82 (להלן: חוזה השכירות ), לא הראו המבקשים כל זכות חוקית במקרקעין. ואולם, המינהל המליץ להחכיר את המקרקעין למבקשת 1 לתקופה ארוכה, בתנאי שישמשו לגידול אווזים. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, הפכה המבקשת 1 ברת רשות מכללא במקרקעין, אולם רשות זו בוטלה, לכל המאוחר, עם הגשת התביעה. בית המשפט ביקר במקום וקבע כי המבקשים השתלטו על שטח לא להם, ומדירה בת 6 חדרים אותה רכשה כביכול המבקשת 1 מנתן כהן, התרחבו, בנו בתים, בריכות שחיה וסככות ללא תשלום וללא היתר ואף הקימו אולם אירועים בלא שקיבלו את הסכמת המינהל. טענת המבקשים כי רכשו זכות של דיירות מוגנת במקרקעין מכח ההשקעה שהשקיעו בהם נדחתה על ידי בית המשפט, אשר קבע כי אם המינהל יחליט לקיים את המבנים שעל הקרקע, יוכלו המבקשים לתבוע פיצוי בהתאם. בקשתם של המבקשים לסעד מן הצדק, נדחתה. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ה' גרסטל – סגנית נשיא, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי טענות המבקשים בכל הנוגע לזכויותיהם בנכס לא הוכחו: חוזה השכירות שהסתיים ב-31.8.82 לא הקים למבקשים הגנה מפני תביעת פינוי, בין היתר לאור תוכנו לפיו מטרת השכרת המקרקעין היא לגידול ירקות וגידול אווזים לפיטום, ומשאין חולק כי המבקשים לא עושים במקרקעין שימוש למטרה זו. כך גם מסמך סיכום מישיבת ועדת הקרקעות משנת 1980 לפיו התעתד המינהל להחכיר למבקשת 1, ולה בלבד, את המקרקעין למטרות חקלאיות. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי לכל היותר, יש לראות במבקשים ברי רשות במקרקעין, אלא שהרשות היא הדירה, ואין לראות בהשקעותיהם במקרקעין מניעה מלהביא רשות זו לכלל סיום. עוד נקבע כי הימנעותו של המינהל מלפעול לפינוי המקרקעין במשך זמן ארוך אינה מקימה למבקשים כל זכות במקרקעין, במיוחד כאשר קיימת הערה בדבר קיומו של אתר עתיקות במקום. בית המשפט המחוזי הוסיף שנכון הוא שבית משפט השלום לא נימק את דחית הבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישו המבקשים, למרות האמור בהחלטה קודמת שלו. ואולם, משלא הוכיחו המבקשים הבטחה של המינהל להעניק להם זכויות במקרקעין, נקבע כי אין באי מתן הנימוקים כדי לקבל את הערעור, שכן תוצאת פסק הדין לא תשתנה. בית המשפט דחה את הטענה בדבר דיירות מוגנת וסעד מן הצדק והורה למבקשים לפנות את המקרקעין.

מכאן הבקשה שבפניי.

4.

המבקשים חוזרים בבקשתם על הטענות שהעלו בפני הערכאות דלמטה. לטענתם, לא היה מקום לקבל את תביעת המינהל נוכח טענת השתק שהעלו כנגדו ושמן הראוי היה לקבלה. המבקשים מתארים באריכות את נסיבות החזקתם את המקרקעין, הניסיון שנכשל להקמת חוות אווזים והקמת אולם האירועים. לטענתם, המינהל העניק להם הבטחה שלטונית מובהקת, על בסיסה שינו מצבם לרעה, כאשר כל כספם, זמנם ומרצם הושקע במקרקעין ולכן אין מקום לפנותם. ההבטחה השלטונית שינתה פנים וצורה במהלך השנים, בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים מעת לעת. ראשיתו, בחוזה השכירות על פיו הוקמה חוות גידול אווזים במקרקעין ושנסגרה בנסיבות אשר אינן בשליטתם. המבקשים מציינים כי תביעה קודמת שהגיש המינהל לפינויים נמחקה בהסכמת הצדדים, לאור הסדר אליו הגיעו ושלפיו התחייב המינהל שלא ינקוט נגדם צעדים נוספים לפינויים מהמקרקעין. לאור זאת, טוענים המבקשים כי לא היה מקום להתעלם מטענתם המקדמית בדבר פתיחת הליך שלא כדין בשנית. המבקשים טוענים כי המקרקעין נרכשו על ידם ממר נתן כהן. לחלופין, בהנחה שלא הוכיחו זכותם במקרקעין, מנוע לדעתם המינהל מלפנותם נוכח דוקטרינת המניעות והשיהוי. לטענתם, האינטרס הציבורי מצדיק לאפשר למבקשים על משפחותיהם להמשיך להחזיק במקרקעין ולהגיע להסדר הוגן עימם. הם מבקשים סעד מן היושר שלא לפנותם ובכל מקרה טוענים כי לא מוצדק לפנותם בלא שנקבע להם פיצוי הולם.

5.

עיינתי בבקשה המפורטת על נספחיה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, בקריאה ראשונה זו מן הבקשות המעוררות על פניהן אהדה, כשהמדובר בפינוי המבקשים ממקום מגורים רב שנים. ואולם, כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק בעניין בעל חשיבות משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים הישירים ולא מצאתי כי המקרה שלפניי מצדיק מתן רשות לערער (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 126 (1982)). כאמור, מבחינה עובדתית לא הוכיחו המבקשים את זכויותיהם במקרקעין, לא על פי חוזה השכירות ולא בכל מסמך אחר. בית משפט השלום אף ערך ביקור במקום ונקבע כי הרשות שניתנה למבקשים להחזיק במקרקעין, ככל שניתנה, אין בה כדי להצדיק את המשך החזקתם של המבקשים במקרקעין היום, וזאת חרף השקעתם בו. גם הימנעותו של המינהל מלפעול לפינוי המקרקעין במשך זמן ארוך לא הקימה למבקשים כל זכות ולא היה בעובדה כי תביעה קודמת שהגיש נמחקה בהסכמה, כדי למנוע ממנו להגיש את התביעה הנוכחית. אציין עוד כי כפי שקבע בית משפט השלום, רשאים המבקשים לתבוע תשלום בגין ההשקעה במבנים שהקימו וככל שיבקש המינהל לקיימם, ויפה יעשה המינהל אם יגיע להסדר עם המבקשים בעניין זה מחוץ לכתלי בית המשפט.

בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.