רע"א 2259/07 משה שריקי נ. מוריה 107 השקעות -שותפות רשומה 54-021348-5

1.

מוריה 107 השקעות, שותפות רשומה (להלן: המשיבה ) היא בעלים של מחסן הנמצא ברחוב שדרות מוריה 107 בחיפה. המחסן הושכר על ידי הבעלים שקדמו למשיבה למשה שריקי, הוא המבקש בבקשה שלפנינו, ושימש אותו לצרכיו בניהול מינימרקט. המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לפנות את המחסן ולפצותה בגין איחור בפינויו, בהתאם להסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, לפיו תקופת השכירות הוארכה עד יום 31.12.03. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן. רשם בית המשפט דחה את בקשת הרשות להתגונן כנגד סעד הפינוי, אך נקבע שהפינוי לא יבוצע לפני 1.3.05. בערעור על החלטת הרשם נקבע כי מועד הפינוי יוארך עד ליום 1.7.05, בתמורה לתשלום חודשי שנקבע. המבקש פינה את המחסן במועד שנקבע ואף עמד בתשלום החודשי. המחלוקת שנותרה להכרעה היתה האם זכאית המשיבה לפיצוי כספי בשל איחור במועד הפינוי המוסכם, להבדיל מהמועד שנקבע על ידי בית המשפט, ואם זכאית המשיבה לפיצוי, מאיזה מועד יש לחשבו ומה גובהו של החוב.

2.

בית משפט השלום (כב' השופט א' אליקים) קבע כי העובדה שהמועד לפינוי המחסן הוארך כדי לאפשר למבקש למצוא מחסן חלופי, אין בה כדי להקנות למבקש פטור מתשלום פיצוי כספי מאחר ותקופת השכירות המוסכמת הסתיימה ביום 31.12.03. לפיכך, נקבע כי בהתאם להסכם השכירות על המבקש לשלם פיצוי מוסכם של 50 דולר לכל יום איחור. בית המשפט קבע כי לא הוכח חוסר סבירותו של גובה הפיצוי. על פסק הדין הגיש המבקש את ערעור לבית המשפט המחוזי בו השיג על עצם חיובו בפיצוי המוסכם, על גובה הפיצוי ועל משך הזמן שלגביו יש להשיתו עליו.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גריל-סגן נשיא, מ' פינקלשטיין וד' סלע) דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי תקופת השכירות נקבעה בהסכם בכתב ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי הסתיימה וכי המבקש חייב בפיצוי בגין האיחור בפינוי. אשר לעצם החיוב בפיצוי נקבע כי משבחר המבקש שלא לפנות את המחסן על אף שתקופת השכירות הסתיימה, היה עליו לצפות שהמשיבה תעמוד על זכותה לפיצוי בהתאם לאמור בהסכם. עוד נקבע שלא עלה בידי המבקש להוכיח כי יש הצדקה להפחית את הפיצוי המוסכם או לקצר את התקופה שלגביה חויב המבקש בתשלום הפיצוי המוסכם.

מכאן הבקשה שבפניי.

4.

המבקש טוען בבקשתו כי הפיצוי המוסכם בו חויב אינו סביר על פניו ומן הראוי היה להפחיתו. המבקש מתאר את השלשלות ההליכים אשר גרמו לדרישה לפנות את המחסן ומבקש לקבוע כי טעה בית משפט השלום כשהחליט שלא להתערב בגובהו של הפיצוי המוסכם. מדובר בפיצוי בסך של 50 דולר לכל יום איחור בפינוי המחסן ועד לפינויו בפועל, היינו של 1500 דולר לחודש, שהינו פי שלוש מדמי השכירות ששולמו עבור המחסן. המבקש מפנה לרע"א 817/96 אהרוני נ' דוד דוד (לא פורסם, (4.12.96), שבה אושרה קביעת בית המשפט המחוזי לפיה, פיצוי בשיעור של למעלה מ-100% מדמי השכירות שנקבעו, נראה על פניו כפיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת מההפרה. כן מפנה הוא לפסקי דין אחרים בהם הופחת סכום הפיצוי שנקבע בחוזה. לטענתו, הנזק הריאלי הצפוי בגין אי פינוי המחסן היה של 50 דולר לחודש, הוא הסכום שביקשה המשיבה להוסיף לדמי השכירות ששילם בפועל, ולכן מבקש להפחית את הפיצוי לגבולות שבין 8.8% ל- 15% ולא להשאירו על שיעור של 300%. המבקש טוען כי כן הביא ראיות לטענת חוסר הסבירות בסכום הפיצוי. המבקש חוזר וטוען גם כי חלה טעות הדדית בין הצדדים לגבי מועד סיום לתקופת השכירות, ולכן התוספת להסכם השכירות נחתמה על יסוד טעות משותפת. למרות שטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים, הוא מבקש לדון בה לגופה.

5.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין המדובר בעניין המעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או שאלה אחרת שראויה לפי טיבה ומהותה להיות נדונה לפני ערכאה זו בגדר ערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1983). אכן, הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה הוא גבוה, אך שתי הערכאות סברו כי הינו שיעור סביר בהתחשב בכך שהפרת החוזה על ידי המבקש היתה הפרה חוזרת ונשנית ומתחדשת בכל יום ויום בו החזיק המבקש במחסן מעבר לתקופה המוסכמת, ובנסיבות העולות מההתכתבויות בין הצדדים, שלא צורפו לבקשה שלפניי. עוד נקבע כי לא עלה בידי המבקש להציב תשתית ראייתית שיהא בה כדי להצדיק הפחתת הפיצוי המוסכם או קיצור התקופה שלגביה חויב בתשלום. המבקש אף לא עמד בנטל להוכיח שהפיצוי המוסכם אינו עומד ביחס סביר להפרת ההסכם. נקבע גם כי על המבקש היה לצפות תוצאה זו במועד כריתת ההסכם, כתוצאה מהפרת חובתו לפנות את המחסן במועד, וכי המבקש היה מודע למשמעות אי הפינוי ולגובה הפיצוי המוסכם. בנסיבות אלה, ולאור ההלכה לפיה התערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה, כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, החליטו הערכאות דלמטה להותיר את הפיצוי המוסכם בתוקפו, ואיני רואה מקום להתערב בכך (ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח , פ"ד לב(3), 682 ,עמ' 686-687 (1978). אשר לטענה בדבר הטעות ההדדית בנוגע לתקופת החוזה, הרי שטענה זו נדחתה מכל וכל על ידי בית משפט השלום ולו בשל כך שהועלתה רק בשלב הסיכומים, ובוודאי לא ניתנה למבקש רשות לערער בגינה. גם בקביעה זו קבע בית המשפט המחוזי שאין להתערב ובדין עשה כן.

לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.