רע"א 2275/97 אבו שריפא עיד נ. סלומון ברוך-עו"ד

1.המבקשים הגישו, ביום 9.9.1993, תביעה לתשלום פיצויים בבית משפט השלום בקרית גת (ת.א. 135/95). התביעה הוגשה בין היתר נגד המשיב, והתבססה על חוזה שערך המשיב (שייצג את המבקשים בעסקה) בינם לבין בני הזוג שמילוביץ (להלן: המוכרים), באמצעות בא כחם, ברנרד שמילוביץ, למכירת נכס. המשיב הגיש בקשה (ת.ה. 285/96) למחיקה או דחיה של התביעה נגדו על הסף, בטענת התיישנות, ובטענו כי עילת התביעה של המבקשים מושתתת על תרמית, בגינה הובא המבקש מס' 1 לדין במשפט פלילי, והורשע בו. משלא התייצבו המוכרים לדיון בתיק העיקרי, ניתן פסק דין נגדם בכפוף להחלטה בשאלת ההתיישנות, כנובע מת.ה. 285/96. ביום 24.3.96 קבע בית משפט השלום (כב' השופטת ר' ברקאי) כי התביעה התיישנה ביום 4.7.92, ודחה את תביעת המבקשים על הסף. בית המשפט לא קיבל את טענת המבקשים כי הגישו תובענה קודמת נגד המשיב ביום 31.12.91, שנמחקה בשל נסיבות טכניות ב8.9.93-, וקבע כי המבקשים לא הציגו ראיה כלשהי לשם הוכחת טענתם. לפיכך לא קיבל את טענתם כי תקופת ההתיישנות נעצרה ב31.12.91-.

2.המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 2112/96). לענין ההתיישנות טענו כי במסמכים שהיו בתיק בית המשפט בהמרצה 2956/93, שהוגשה על ידיהם לפטור מתשלום אגרה, היו אינדיקציות לענין הגשת התביעה הקודמת ומחיקתה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' בנאי, י' פלפל וי' טימור) דחה טענה זו, בקבעו כי המסמכים הללו לא הומצאו כראיה בפני השופטת ברקאי, ולכן לא היה עליה לפנות אליהם ולהסתמך עליהם מיוזמתה. לפיכך נדחה הערעור.

3.המבקשים פנו בבקשת רשות ערעור המונחת בפני. הם טוענים, כי לאור קביעת בית המשפט קמא כי הצדדים לא הביאו ראיות כלשהן ורק הגישו סיכומי טענות בכתב, היה על בית המשפט להורות על קבלת הערעור. זאת, הואיל והמשיב, שהעלה את טענת ההתיישנות, הוא הנושא בנטל ההוכחה, ומשלא הגיש ראיות להוכחת טענותיו - צריך היה לדחות את בקשתו. עוד הם טוענים כי לא היה בסיס עובדתי לנימוק הדחיה של בית המשפט את הערעור, לפיו המסמכים מת.ה. 2956/93 לא הומצאו כראיה. עוד נטען, כי בית המשפט קמא נהג בסלחנות כלפי מחדלים פרוצדורליים של המשיב, וכי המשיב לא הכחיש, ואף אישר את קיום ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו מיום 31.12.91 ועד 8.9.93. המבקשים עותרים כנגד מה שהם מכנים הקרבת בירור המשפט והאמת על מזבח טענה טכנית פרוצדורלית שבפועל אין לה בסיס עובדתי, כיון שבעלי הדין ניהלו את כל הדיון רק על סמך החומר שנמצא בתיק בית המשפט ולא הגישו ראיות כלשהן מעבר לכך.

4.בתגובתו טוען המשיב כי משלא הביאו המבקשים ראיות שהחובה להביאן היו על כתפיהם, אלא העלו אותן בסיכומיהם בלבד, צדק בית המשפט קמא משדחה אותן. עוד הוא טוען כי משהסכים בא כחם של המבקשים להגשת סיכומים ולא הביא ראיות - אינו יכול להסתמך בסיכומיו על עובדות ונתונים שלא הוכחו.

5.דין הבקשה להדחות. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה לא ידון, בשבתו בדין כערכאה שלישית, אלא כאשר מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית מיוחדת. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). עניינם של המבקשים אינו מעורר סוגיה מעין זו. שתי ערכאות דנו בטענתם העובדתית והדיונית של המבקשים ודחו אותה לגופה. בנסיבות אלה די בבירור שנערך, ואין מקום לחזרה עליו בבית משפט זה.