רע"א 2288/10 חב' יעש ב.ד. בע"מ נ. אלכס גולדברג

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ע' כהן).

המשיבים, בעלי דירה בישוב בית חורון, הזמינו עבודות שיפוץ בדירתם מידי המבקשת, חברה קבלנית, שעסקה בביצוע עבודות שיפוצים בדירות קיימות בישוב. המשיבים תבעו את המבקשת לפצותם בגין ליקויי בנייה. בית משפט השלום קבע כי מסירת הדירה נעשתה לא לפני יום 24.10.97, ולפיכך התביעה לא התיישנה בעת שהוגשה ביום 26.2.04. כן קבע בית המשפט כי המשיבים פנו למבקשת בהודעות בדבר הליקויים כבר בשנה הראשונה לאחר מסירת החזקה, לאמור: במסגרת שנת האחריות. על יסוד קביעות עובדתיות אלה, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשת להתיישנות, כמו גם את הטענה שההודעות על הליקויים באו לאחר תום תקופת האחריות, וחייב את המבקשת לפצות את המשיבים בגין ליקויים שונים. המבקשת לא השלימה עם פסק הדין וערערה עליו לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה, תוך שבית המשפט קובע, בין השאר, כי טענות ההתיישנות והחריגה מסמכות נדחו כדין, על יסוד קביעות עובדתיות, ומשכך אין מקום להתערב בהן.

2.

המבקשת עותרת כי תינתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לצמצם את המחלוקת להכרעה "בהבדל העקרוני בין תקופת אחריותו של קבלן לבין תקופת ההתיישנות". בבקשתה שבה המבקשת ומעלה טענות העומדות בסתירה לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. כך, טוענת המבקשת כי מסירת העבודות נעשתה ביום 16.9.97, וכי פנייתם של המשיבים בתלונה למבקשת נעשתה בפעם הראשונה רק שלושה חודשים לאחר שחלפה תקופת האחריות. המבקשת טוענת כי קבלת תביעה שהוגשה שנים רבות לאחר חלוף תקופת האחריות, בגין ליקויים שלא הודע אודותם במשך תקופת האחריות, הופכת, למעשה, את תקופת האחריות לאות מתה. לשיטתה, הערכאות שדנו בעניינה האריכו את תקופת האחריות שלה עד לתום תקופת ההתיישנות, בניגוד למוסכם.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בית משפט השלום בחן בקפידה את טענות הצדדים, ובחר לקבל את עדות המשיבים לפיה הם פנו למבקשת כבר במהלך שנת האחריות והתלוננו על ליקויים בדירה. מדובר בממצא עובדתי, שנקבע בהסתמך על הערכת הראיות שהובאו, ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העדויות שנשמעו והעדפת גרסת המשיב על פני זו של נציג המבקשת. ערכאת הערעור שבה ובחנה את טענות המבקשת ולא מצאה בהן ממש. בפסק הדין שלערעור הודגש כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות. לאור האמור – ומקל וחומר – לא שוכנענו כי קיימת הצדקה לדון בעניינה של המבקשת בפעם השלישית.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.