רע"א 2302/13 שטראוס שווק בע"מ נ. בני סעדה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 38082-04-10 מיום 18.2.2013 (סגניות הנשיאה א' קובו ו- מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ). פסק הדין ניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 50155-05 מיום 11.03.2010 (השופטת ש' אלמגור ).

הרקע העובדתי

2.

שטראוס שיווק בע"מ (להלן: המבקשת ) הינה תאגיד רשום בישראל העוסק בשיווק מוצרי מזון. בזמנים הרלוונטיים לתביעה עסקו המשיבים כקבלנים עצמאים בחלוקת מוצרים ששווקו על-ידי המבקשת (להלן: מוצרי שטראוס ), כל אחד מהם באזור מוגדר. המשיב 1 (להלן: סעדה ) שיווק את מוצרי שטראוס החל משנת 1989 מטעם חברת לוקוס שיווק בע"מ (להלן: לוקוס ) שעמה הייתה המבקשת קשורה בהסכם הפצה באזור נתניה. בשנת 1993 הופסקה ההתקשרות בין המבקשת ולוקוס, והמבקשת התקשרה במישרין עם כמה מפיצים, וביניהם סעדה. בתאריך 10.5.1993 נחתם חוזה בין סעדה למבקשת, שהסדיר את תנאי ההתקשרות ביניהם. חוזה דומה נכרת ביום 6.5.1993 בין המשיבה לבין גיסו של סעדה – המשיב 2 (להלן: גואטה ) אשר הפיץ את מוצרי שטראוס באזור חדרה, וגם הוא שימוש בעבר כמפיץ מטעם לוקוס, החל משנת 1975 ועד לחתימת החוזה עם המבקשת.

3.

בשנת 2001 יזמה המבקשת ארגון מחדש של מערך ההפצה שלה, וכחלק ממנו החליטה כי כמה מפיצים, וביניהם המשיבים, יעברו להעמיס את מוצריה במרכז ההפצה הצפוני בחיפה, ולא במרכז ההפצה בפתח-תקווה. המשיבים סברו כי השינוי במיקום ההעמסה מקשה עליהם, והיה למעשה צעד שסיים את ההתקשרות ביניהם. מכאן הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשת בבית משפט השלום לקבלת פיצוי בגין אי אי-מתן הודעה מוקדמת כנדרש על השינוי הארגוני ופיצוי נוסף בגין שווי זכויות ההפצה שלהם.

4.

בית משפט השלום דחה את תביעתם של המשיבים. הוא הצביע על כך שהם חתמו על הסכם הפצה, השולל בצורה מפורשת קיומן של זכויות קנייניות, והתבסס על ההלכה המכירה בזכות להפסיק התקשרות עם מפיץ כפי שנקבעה בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול ישראל בע"מ , פ"ד מד(3) 661 (1990) (להלן: עניין זוהר ). עוד התייחס בית משפט השלום להסכם ההפצה שעליו חתמו המשיבים, ובו הופיע סעיף לפיו הם מסכימים לכך שההודעה המוקדמת מצד המשיבה על סיום הסכם ההפצה תהיה בהתראה של 30 יום. על כן, כך נקבע, גם אם ההודעה על שינוי מקום העמסת הסחורה הייתה סיום חד-צדדי של הסכם ההפצה, הרי שניתנה למשיבים הודעה מוקדמת לפי תנאי ההסכם. בית משפט השלום דחה את טענת המשיבים כי מדובר בחוזה אחיד ובתנאי מקפח, וקבע כי לא היה פסול בפעולתה של המבקשת.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט קמא. טענותיהם של המשיבים התמקדו בכך שלא ניתנה להם הודעה מוקדמת מספקת וטענו כי הסעיף שהופיע בחוזה ההפצה, שקבע כי הזמן למתן הודעה מוקדמת הוא 30 ימים, הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד. בנוסף לכך, הם טענו כי המבקשת פגעה ביכולתם למכור את זכות ההפצה שלהם.

6.

בית המשפט קמא קיבל את ערעורם של המשיבים, בדעת רוב שנכתבה על-ידי סגנית הנשיאה קובו , עמה הסכימה השופטת צ'רניאק . דעת הרוב קבעה כי הסכם ההפצה שנחתם בין המבקשת למשיבים אכן היה חוזה אחיד, וכי תקופת הזמן של 30 ימים שנקבעה בו כמועד להודעה מוקדמת הייתה מקפחת. הגדרתו של הסכם ההפצה כחוזה אחיד התבססה על הקביעה שהוא נעשה במתכונת שנוסחה על-ידי המבקשת עבור חוזים רבים לשם התקשרות עם כלל המפיצים שיתקשרו עמה ברחבי המדינה, בהתאם

להגדרת "חוזה אחיד" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים ). את הקביעה שפרק הזמן של 30 יום כמועד להודעה מוקדמת הוא מקפח נימקה השופטת קובו

באופייה הייחודי של מערכת היחסים בין הספק למפיץ, השונה ממערכת יחסים רגילה בין מעביד לעובד. ביתר פירוט, נקבע כי למרות שזכות ההפצה אינה זכות קניינית, אלא זכות חוזית, הרי שבמקרים רבים יכול מפיץ שמסיים התקשרות עם ספק להעביר את קו החלוקה לאחר, בתמורה, ובכך להחזיר לעצמו לפחות חלק מהשקעותיו. בנסיבות אלה, על הספק לתת למפיץ זמן התארגנות סביר. לנוכח גישה זו, משהחליטה המבקשת באופן חד-צדדי על העברת מרכז החלוקה מן המרכז, לאחר שנים רבות, היה עליה לאפשר למשיבים זמן סביר להיערכות מחודשת מבחינתם. דעת הרוב הנחתה עצמה לאור ההלכה שנקבעה בעניין זוהר

וקבעה כי בנסיבות המקרה תקופה של 6 חודשים היא תקופה סבירה למתן הודעה על הפסקת התקשרות. בהתאמה, היא הורתה על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת לקבוע את סכום הפיצוי שלו יהיו זכאים המשיבים בגין תקופה זו.

7.

מנגד, דעת המיעוט של סגנית הנשיאה רובינשטיין , דחתה את טענת המשיבים בעניין ההודעה הקצרה שניתנה להם על-ידי המבקשת במישור העובדתי. לשיטתה, מבחינה

פורמאלית ההודעה נמסרה להם בחודש מאי 2001, אולם למעשה ההתקשרות הופסקה רק בתחילת חודש אוגוסט 2001, וכך ניתנה להם תקופת היערכות של שלושה חודשים שבה ניתן לראות, כך או כך, "זמן סביר". בנוסף, דעת המיעוט אימצה את קביעתו של בית משפט השלום שסבר כי חוזה ההפצה הנדון איננו חוזה אחיד, וכי התנאי המדובר איננו "תנאי מקפח".

8.

ראוי להוסיף, כי הערעור נדחה פה אחד בכל הנוגע לטענת המשיבים שלא ניתנה להם האפשרות למכור את זכויותיהם כמפיצים, בשל כך שלא הוכיחו כי המבקשת מנעה מהם למכור את זכויותיהם.

9.

טענתה המרכזית של המבקשת בפנינו מתייחסת למימד התקדימי והגורף לכאורה של הקביעה כי הסכם ההפצה הוא חוזה אחיד. לשיטתה, קביעה זו "משנה ומעוותת את מצבת היחסים המסחריים במשק... באופן העשוי להשליך מיידית על צדדים רבים שאינם קשורים לפסק הדין ולשנות את התניות המסחריות הנוהגות במשק בין יצרנים ובין מפיצים". בהקשר זה, מוסיפה המבקשת וטוענת כי גם הקביעה לפיה הודעה מוקדמת מוסכמת של 30 יום היא תנאי מקפח והעמדת הזמן הראוי על 6 חודשים מהווה קביעה משפטית מרחיקת לכת אשר משפיעה על השוק כולו. לשם ביסוס טענותיה מביאה המבקשת שורה ארוכה של אסמכתאות מן הפסיקה שדנו במקרים שבהם נאכפו חוזי הפצה מבלי שנקבע כי הם חוזים אחידים. המבקשת הוסיפה וטענה, לגופו של עניין ובאריכות, בדבר אי-התקיימותם של המבחנים להגדרת חוזה אחיד במקרה הנדון (בין היתר בשל כך ששני הצדדים לחוזה הינם צדדים מסחריים והחוזה עוסק בתחום מסחרי גרידא שאיננו "חיוני") ובאשר לכך שמשך הזמן שנקבע להודעה מוקדמת לא היה בלתי סביר. כן טוענת המבקשת, כי טעה בית המשפט קמא בכך שנדרש לסוגית סיווגו של הסכם ההפצה כחוזה אחיד, לאחד שבית משפט השלום התייחס לנושא זה רק אגב אורחא ולמעלה מן הצורך.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתם של המשיבים. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

11.

אכן, אם היה מדובר, כדברי המבקשת, בקביעות גורפות כלליות בנוגע לסיווגם של הסכמי הפצה כחוזים אחידים ייתכן שניתן היה לראות בכך שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של בעלי הדין. אולם, קריאת פסק דינו של בית המשפט קמא מגלה כי הוא בחן את הנסיבות הקונקרטיות של בעלי הדין – הן באשר לחוזה ההפצה והן באשר למשך הזמן הראוי לסיום ההתקשרות. בכל הנוגע לבחינת החוזה, הדגיש בית המשפט קמא את מאפייניו הספציפיים של הסכם ההפצה שנחתם עם המשיבים ועל בסיס זה קבע שהם מקיימים את הגדרת המונח "חוזה אחיד" (עמוד 7 לפסק דינו של בית המשפט קמא). ייתכן שיש בקביעה זו כדי להשליך על חוזי ההפצה של המבקשת, אך עובדה זו איננה מגבשת סוגיה משפטית החורגת מעניינם של בעלי הדין. כך גם לגבי בחינת פרק הזמן הראוי לסיומו של הסכם הפצה. אמנם, בית המשפט קמא עמד על מאפייניו הכללים של הסכם הפצה בהשוואה ליחסי עבודה רגילים (עמוד 9 לפסק דינו של בית המשפט קמא). אולם קביעתו, כי העמדת פרק הזמן להודעה על סיום ההתקשרות מצד שטראוס על 30 יום נחשבת לתנאי מקפח, התבססה על מאפייניו הספציפיים של ההסכם, ובכלל זה פרקי הזמן השונים שנקבעו בו לסיום ההסכם על-ידי המבקשת, מצד אחד (30 יום), ועל-ידי המפיצים, מצד אחר (60 יום), ומשך ההתקשרות הארוך בין הצדדים במקרה הנדון. כפי שכתבה סגנית הנשיאה קובו בפסקת הסיום של פסק דינה: "בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו אני סבורה שתקופה בת שישה חודשים היא תקופה סבירה למתן הודעה על הפסקת ההתקשרות..." (ההדגשה הוספה – ד' ב' א'. עמוד 11 לפסק דינו של בית המשפט קמא). מאחר שאין מתעוררת בענייננו שאלה כללית ואף לא נגרם למבקשת כל עינוי דין, אין מקום להכריע במסגרת זו בטענות המבקשת בנוגע לתקופת הזמן הסבירה הנדרשת לצורך הודעה מראש על סיום ההתקשרות.

12.

על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.