רע"א 2325/19 פלוני נ. קצין התגמולים

1.

המבקש גויס לשירות קבע, ושירת כחשמלאי רכב בין השנים 2003-1987. ביום 30.12.2009 הגיש המבקש תביעה למשיב (להלן: קצין התגמולים ), שבה טען לכאבים בכף ידו בגין תסמונת התעלה הכפית (הקרפלית), שלשיטתו נגרמה לו כתוצאה מעבודה פיזית מאומצת שביצע במהלך שירותו הצבאי.

2.

לאחר שהגיש את תביעתו, הופנה המבקש לבדיקה אצל מומחה מטעם קצין התגמולים, ד"ר פלטי, שקבע בחוות דעתו, כי קיים קשר סיבתי מסוג של החמרה, בין תנאי שירותו הצבאי של המבקש, לבין הפגיעה שחווה בידו. חוות דעת זו עוררה תהיה, מדוע נקבע קשר סיבתי של החמרה ולא של גרימה. משכך, פנה קצין התגמולים ליועצו, פרופ' ביקלס, שקבע כי מדובר בחוות דעת בעייתית ושגויה. בעקבות זאת, הופנה המבקש למומחה נוסף, ד"ר ליובושיץ, ששלל בחוות דעתו את קיומו של קשר סיבתי. לפיכך, דחה קצין התגמולים בהחלטתו מיום 1.11.2015 את תביעתו של המבקש.

3.

המבקש ערער על החלטה זו לוועדת הערעורים, בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ). בפסק דין מיום 4.9.2018 דחתה הוועדה את הערעור וקבעה, כי לא ניתן לקבוע את קיומו של קשר סיבתי, אף לא ברף הוכחה נמוך ברמה של קשר 'מתקבל על הדעת'. הוועדה תמכה את החלטתה בחוות דעת של מומחה מטעמה, פרופ' שגיא, שמסקנותיו תאמו את אלו של ד"ר ליובושיץ. הוועדה קבעה, כי "גם אם נקבל את כל תיאורו של המערער (המבקש – נ' ס') אודות תנאי עבודתו – ולא נקבל את השגות ב"כ המשיב כאן [...], גם אם כך – לא ניתן לקשור בין התסמונת ומועד גילויה – לעבודתו של המערער שנים כה רבות באותה עבודה" . במסגרת נימוקיה, ציינה הוועדה כי חלפו שנתיים ממועד שחרורו של המבקש, ועד למועד שבו הגיש את תלונתו, וכי פער זמנים זה נזקף לחובתו של המבקש. כמו כן נקבע, כי בעוד שידו השולטנית של המבקש היא יד ימין, הוא חווה פגיעה חמורה יותר בידו השמאלית. אילו הפגיעה היתה מתרחשת כתוצאה מתעסוקתו של המבקש, סביר כי הפגיעה ביד ימין, היד הדומיננטית, היתה חמורה יותר.

4.

ביום 26.11.2018 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ערעור על פסק הדין של ועדת הערעורים. בית המשפט המחוזי קבע, כי הערעור שהגיש המבקש "כולו עוסק בטענות עובדתיות" , בעוד שסמכותו להתערב בממצאיה של ועדת הערעורים מוגבלת לקביעות משפטיות, לפי הוראת סעיף 34 לחוק הנכים. משלא נמצאה טעות משפטית בפסק הדין של הוועדה, נדחה הערעור.

5.

בבקשת רשות הערעור שלפנַי, טוען המבקש לקיומם של מספר פגמים בהחלטותיהם של ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי. לשיטתו, בקשתו מעוררת שאלות רוחביות אשר חורגות מעניינו הפרטני. כך למשל נטען, כי קצין התגמולים פעל בניגוד לדין, בשעה שדחה את חוות הדעת שקיבל מד"ר פלטי, והפנה את המבקש לבדיקה נוספת, אצל ד"ר ליובושיץ. עוד נטען, כי מתעוררת שאלה עקרונית בדבר משקלה הראייתי של חוות הדעת מאת ד"ר פלטי, שנדחתה על-ידי קצין התגמולים. כמו כן נטען, כי בפסק הדין של ועדת הערעורים נפלה טעות משפטית, שעניינה במתן משקל יתר לעובדה שהמבקש לא התלונן במהלך שירותו הצבאי, אלא רק לאחריו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בהתאם להוראות תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטני של המבקש; ורשות ערעור אינה נדרשת על מנת למנוע עיוות דין. ועדת הערעורים בחנה את הדברים לעומקם, והוציאה תחת ידה פסק דין מנומק, שבו פורטו מסקנות חד-משמעיות ביחס להעדרו של קשר סיבתי. לאחר מכן, במסגרת הערעור, פעל בית המשפט המחוזי בגדרי סמכותו, בהתאם להוראת סעיף 34 לחוק הנכים. משמצא בית המשפט המחוזי, כי ערעורו של המבקש כלל טענות עובדתיות בלבד – החליט בהתאם לסמכות שניתנה לו על-פי החוק, ודחה את הערעור. אין בידי להתערב ולשנות ממסקנה זו.

7.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובת המשיב, אין צו להוצאות.