רע"א 2329/97 פנינה שידלוב נ. אברהם קיהן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין), שדחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ו' סימון).

נוכח מורכבותו של הרקע העובדתי לבקשה יתוארו תחילה ההליכים הנוגעים במישרין לבקשה זו ולאחר מכן תוצג התמונה העובדתית ביתר הרחבה.

1.בין המבקשת ובעלה לבין המשיב (להלן: "המוכרים") נחתם הסכם למכירת דירתם למשיב. ההסכם נושא את התאריך 31.10.88. ביום 1.1.89 חתמו המוכרים והמשיב על שני מסמכים: אישור בדבר מסירת הדירה למשיב וקבלת מלוא התמורה המגיעה מן המשיב, והסכם שכירות, לפיו שכרו המוכרים מן המשיב את הדירה למשך שנתיים, עד לתאריך ה - 31.12.90. ביום 27.1.91 הגיש המשיב לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' סימון) תביעה בסדר דין מקוצר נגד המוכרים, במסגרתה נתבקשו סילוק יד של המוכרים מן הדירה וכן תשלום פיצויים מוסכמים, בהתאם לאמור בהסכם השכירות. המוכרים הגישו בקשות רשות להתגונן. הבקשות נדחו, למעט טענה אחת שמתן רשות להתגונן לגביה הותנה בהפקדת סכום כסף בבית המשפט. משלא הופקד הסכום ניתן פסק דין נגד המוכרים. הערעור על פסק הדין נדחה ועל כך בקשת רשות הערעור שבפנינו.

2.מן הבקשה ונספחיה עולה מסכת הארועים הבאה: ביום 26.10.88 נתן המשיב לבעלה של המבקשת (להלן: "שידלוב") שעבד כסוכן נסיעות, שיק על סך של 130,000 ש"ח, שיועדו, כביכול, לשם רכישת רכישת כרטיסי טיסה מחברת אל-על. על-מנת לקבל כספים אלו הציג שידלוב למשיב מסמך שנחזה להיות חתום על-ידי חברת אל-על. משנתגלה למשיב, למחרת היום, כי המסמך אינו אמיתי מיהר לבטל את השיק שנתן, אולם נאמר לו, כי השיק כבר הופקד ונפרע. בו-ביום, לאחר דין ודברים בין המשיב לשידלוב, חתמו השנים על הסכם בכתב יד, לפיו התחייב שידלוב, בשמו ובשם המבקשת, למכור למשיב את דירת המוכרים תמורת סך שווה ערך ל- 100,000 דולר. בהסכם אישר שידלוב, כי קיבל 80,000 דולר על חשבון הדירה. אותו יום השיב שידלוב למשיב 50,000 ש"ח. ב - 31.1.0.88 חתמו המוכרים על הסכם נוסף עם המשיב ובו התחייבו למכור את הדירה למשיב תמורת 105,000 דולר. גם בהסכם זה אושרה קבלת סכום של 80,000 דולר. בהסכם ניתנה למוכרים ארכה של חודש למכור את הדירה לצד שלישי כלשהו ולבטל ההסכם עם המשיב, בכפוף להחזרת הסכום ששולם, לפי ההסכם, על-ידי המשיב. המוכרים לא הצליחו לממש ארכה זו וביום 1.1.89 חתמו המוכרים והמשיב על מסמכים המאשרים, כי מלוא התמורה עבור הדירה שולמה ויוצרים הסכם שכירות, במסגרתו שכרו המוכרים מהמשיב את הדירה למשך שנתיים. לאחר מכן מכר המשיב את הדירה לצד שלישי.

3.ביום 27.1.89 הוגשה בקשה לכינוס נכסי שידלוב וביום 2.4.90 הוכרז שידלוב כפושט רגל. הנאמן לנכסי החייב הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לקבוע שמכירת הדירה היוותה העדפת נושה במרמה והיא בטלה כלפי הנאמן (ת.א. 233/89). בית המשפט (כב' השופט י' לויט) קבע, כי ההסכם למכירת הדירה נחתם באופן מחייב בתוך תקופת שלושת החודשים לפני תחילת פשיטת הרגל של שידלוב. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיב לא שילם למוכרים סכום כסף כלשהו, מעבר ל- 80,000 השקלים שנותר שידלוב חייב למשיב. בית המשפט קבע, כי אישורי המוכרים על קבלת סכומי כסף כלשהם מהמשיב הם כוזבים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ההסכם למכירת הדירה נגוע במרמה - באשר לתמורה שניתנה עבור הדירה, ובאילוץ, כמשמעו בסעיף 98 (א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם1980- - שכן המשיב איים על שידלוב, כי יתלונן נגדו במשטרה על זיוף המסמך ועל הוצאת הכספים מן המשיב. לפיכך חייב בית המשפט המחוזי את המשיב לשלם לנאמן את מחצית הסכום שקיבל מצד שלישי עבור הדירה (הנאמן לא דרש לקבל את הדירה ולא העלה טענה באשר לחוסר תום ליבו של הצד השלישי). המשיב ערער על פסק דין זה, אך ערעורו נדחה.

4.במקביל להליכים אלה התנהלו ההליכים נשוא בקשה זו. כאמור לעיל, הגיש המשיב תביעה לסילוק ידם של המוכרים מן הדירה ולתשלום פיצויים מוסכמים על האיחור בפינוי. המוכרים הגישו בקשות רשות להתגונן נגד תביעה זו. בבקשותיהם טענו, כי המשיב איים על שידלוב, כי יתלונן נגדו במשטרה ומשום כך הסכים שידלוב לחתום על ההסכם, הגם שבפועל לא קיבל מן המשיב את סכום הכסף הנקוב בהסכם. המבקשת טענה, כי חתמה על ההסכם הנושא את התאריך 31.10.88, משום שהוטעתה על-ידי שידלוב ועל-ידי בעלה לחשוב, כי המשיב אכן שילם את הסכומים הנקובים בהסכם - בין לשידלוב ובין לנושיו. עוד טענה המבקשת, כי המשיב הציג בפניה מצג לפיו אין המדובר בהסכם מכר אלא בהסכם שמטרתו להבטיח את חובו של שידלוב למשיב. המוכרים הוסיפו וטענו, כי לא קיבלו גם את הסכומים הנקובים בהסכם הנושא את התאריך 1.1.89, וכי חתמו על ההסכם על מנת למנוע מנושי שידלוב לעקל כספים אלה. במסגרת טענותיהם הסתמכו המוכרים גם על החלטת כב' השופט לויט בת.א. 233/89 וטענו, כי היא יוצרת מעשה בית דין כלפי המשיב.

בית המשפט דחה את טענות המוכרים, רובן ככולן. בית המשפט קבע, כי הטענות בדבר כפיה, עושק, טעות והטעייה, אינן יכולות להישמע נוכח השיהוי הרב בהעלאתן ונוכח העובדה ששידלוב והמבקשת טענו בפני ערכאות שונות, כי עיסקת מכר הדירה הושלמה וכי היא תקפה. עוד דחה בית המשפט את טענות המוכרים בדבר קיום מעשה בית דין כלפי המשיב. זאת משום שקבע, כי קביעותיו של כב' השופט לויט נגעו לבטלות עיסקת מכר הדירה כלפי הנאמן - לפי דיני פשיטת רגל, ולא כלפי המוכרים - לפי דיני החוזים. בית המשפט הטיל ספק רב בטענת המבקשת, לפיה הבטיח לה המשיב, כי תוכל להתגורר בדירה אפילו חמש שנים, אך מצא לנכון להתיר למבקשת להתגונן בטענה זו, בכפוף להפקדת סכום של 15,000 ש"ח בקופת בית המשפט תוך 30 יום ממתן החלטתו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה. המבקשת לא הפקידה סכום זה במועד, ולפיכך נדחתה בקשת הרשות להתגונן שהגישה וניתן פסק דין כנגד המוכרים.

5.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין) דחה את ערעורה של המבקשת על פסק הדין, לאחר שדן בכל טענותיה של המבקשת, אחת לאחת, ודחה אותן. בית המשפט דחה גם את בקשת המבקשת להציג ראיות נוספות בערעור - מסמכים שהיו ברשות המבקשת בעת הדיון בערכאה הראשונה ואשר מטעמיה שלה בחרה שלא להציגם באותה ערכאה.

6.בבקשה שבפני שבה המבקשת ומעלה את גירסתה העובדתית לארועים הנוגעים למכירת הדירה. עוד היא מעלה טענה לפיה סרובה לפנות את הדירה נבע מזכות עיכבון שהיתה לה על הדירה, כל עוד לא שולמה תמורתה המלאה. עוד טוענת המבקשת נגד אי קבלת טענתה בדבר מעשה בית דין, כנגד סכום ההוצאות הגבוה שהושת עליה.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית ולפיכך אין היא מגלה עילה המצדיקה קיום ערעור שני (וראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טענותיה של המבקשת מופנות נגד דחיית טענותיה העובדתיות והמשפטיות. כאמור, טענות אלו (רובן ככולן - שכן דומה, כי בבקשה שבפני מועלות גם טענות חדשות שלא הועלו ושלא נדונו בערכאות התחתונות ושאף עומדות בסתירה לטענות שהועלו בערכאות התחתונות) נדונו לגופן ונדחו בשתי ערכאות. איני מוצא מקום להתיר דיון שלישי בהן.

הבקשה נדחית.