רע"א 2338/11 עיריית קריית אתא נ. ליעד שובל

1.

המשיב מס' 1 (להלן: המשיב ) הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעה בגין נזקים שנגרמו לו בתאונה בה היה מעורב עת היה תלמיד כתה י"ב. ביום האירוע, כך נטען, ביקש המשיב להיכנס לבית ספרו דרך השער האחורי, שהיה נעול באותה עת. המשיב טיפס מעל השער האחורי או הגדר הסמוכה אליו, אולם משקפץ לחצר בית הספר, הוא נפגע ונגרם לו שבר מרוסק בקרסול ימין. המשיב הגיש את תביעתו נגד בית הספר (המשיב 2, להלן: בית הספר ); נגד עירית קריית אתא, בעלת בית הספר (המבקשת 1, להלן: העירייה ); נגד איילון בע"מ חברה לביטוח, מבטחת בית הספר (המבקשת 2); ונגד משרד החינוך התרבות והספורט (המשיב 3, להלן: משרד החינוך ), האחראי על הפיקוח הפדגוגי על בית הספר כמו גם על תקינות מתקניו ומגרשיו ובטיחותם.

2.

בית משפט השלום (כבוד השופט ר' חדיד ) קבע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת – יחד ולחוד – על העירייה, בתור הבעלים והמחזיקה של חצרי בית הספר ומתקניו, וכמי שאחראית לדאוג לתקינותם ולבטיחותם; וכן על משרד החינוך "כמי שמפעיל פיקוח על בית הספר לרבות מתקניו וחצריו וכאחראי לנקיטת אמצעי משמעת כנגד תלמידים המפרים את האיסור לקפוץ מעל השער האחורי". המשיב עצמו נמצא נושא באשם תורם לאירוע בשיעור של 40%.

3.

הצדדים כולם ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל ברוב דעות (כבוד השופטים ע' גרשון וי' וילנר ) את ערעור משרד החינוך וקבע כי הוא אינו נושא באחריות כלשהי לאירוע. דעת המיעוט בעניין זה (כבוד השופט י' גריל ) היתה כי יש להותיר את אחריותו של משרד החינוך בעינה. כן נקבע – על דעת כל שופטי ערכאת הערעור – כי יש לקבוע שאשמו התורם של המשיב הוא 50% ולבטל את ניכוי מס ההכנסה מן הפיצוי בגין הפסק השתכרות לעתיד שנפסק למשיב.

4.

בקשת רשות הערעור שלפני מופנית כנגד הקביעה בדבר אחריותו של משרד החינוך. המבקשות טוענות כי מדובר במקרה שחשיבותו המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. לשיטתן, מן הראוי לאמץ את דעת המיעוט דווקא, על מנת למנוע התנערות מצד משרד החינוך מכל אחריות לנעשה בבתי ספר שבבעלות המועצות המקומיות או גופים פרטיים, אשר משלמים גם את שכר המורים והמנהלים. השתת האחריות על משרד החינוך, כך נטען, תעודדו לבדוק את הנעשה במוסדות מסוג זה, ותעודד את המנהלים לעדכן את משרד החינוך בנעשה בהם.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בחנתי היטב את החלטות הערכאות הקודמות ולא שוכנעתי כי ההלכה שנקבעה חורגת מנסיבותיו הספציפיות של האירוע הנדון. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הובהר כי "השאלה הרלבנטית והקריטית במקרה דנן היא אם התופעה האמורה [של קפיצת תלמידים מעל השער האחורי] הובאה לידיעת משרד החינוך, אם לאו" (סעיף 12 חוות דעתו של השופט גרשון ). החלטת שופטי הרוב שלא להטיל אחריות על משרד החינוך נסמכה על עובדותיו המיוחדות של המקרה, תוך שנקבע כי "אילו הובאה התופעה האמורה לידיעת משרד החינוך כי אז שומה היה עליו לעקוב ולוודא כי נעשה כל הדרוש כדי למונעה. אולם, מנסיבות המקרה שלפנינו עולה שבית משפט קמא לא קבע שהייתה פנייה כאמור אל משרד החינוך" (שם). בנסיבות אלה, נקבע כי לא התגבשה חובת הזהירות הקונקרטית של המדינה כלפי המשיב, ועל שום כך אין להטיל עליה אחריות לקרות האירוע. שופט המיעוט הבהיר אף הוא, בשולי חוות דעתו, כי "נעלה מכל ספק שאחריות משרד החינוך, מעצם מהותה, איננה אחריות מוחלטת והפסיקה בעניין זה ברורה מאד" (פסקה נ"ט לחוות דעתו של השופט גריל ). בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי ההלכה שנקבעה חורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, ועל כן אין מקום לקיים דיון שלישי בשאלת אחריותו הנזיקית של משרד החינוך.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.