רע"א 2361/21עזבון המנוחה ויקטוריה ג'ורג'ורה ז"ל נ. נאסר גזאל

1.

ויקטוריה ג'רג'ורה (להלן: המנוחה ) השכירה למשיבים ביום 8.4.1996 קומת קרקע במבנה (להלן: המושכר ). הוסכם שמדובר בשכירות מוגנת בעד 700 דולר לשנה. כעבור עשרים שנה הגישו המבקשים, שניים מיורשי המנוחה, נגד המשיבים תובענה לסילוק יד מהמושכר ולתשלום 1,760,000 ש"ח. ראשית, לגישת המבקשים, הסכם השכירות נחתם בניצול המצוקה הכלכלית של המנוחה ובתנאים מקפחים ולא סבירים. שנית, נטען שבשנת 2007 השכירו המשיבים את המושכר לצד שלישי, וזה הפעיל במקום מסעדה; שהמשיבים הפיקו רווח בלתי הוגן משכירות המשנה; שהיא נעשתה שלא בידיעת המנוחה; ושלפיכך קמו עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ). שלישית, המבקשים דרשו שהמשיבים ישיבו את התעשרותם שלא כדין על חשבון המנוחה משכירות המשנה בסך כולל של 1,660,440 ש"ח. רביעית, נטען שהמשיב 2 הלך לעולמו בשנת 1999; שהמשיב 3 רכש את זכויותיו במושכר בלי ליידע את המנוחה על כך; ושיש לבטל העברה זו ולהשיב למבקשים את הזכויות במושכר, ולחלופין – לחייב את המשיב 3 לשלם דמי מפתח בסך 250,000 ש"ח לפחות.

2.

בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת מ' ברלינר-לוי ) דחה ביום 17.6.2020 את התובענה. נקבע שטענת המצוקה הכלכלית לא הוכחה, בין היתר מאחר שאת המנוחה ליוו אחרים במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם; שעורך דינה הסביר לה את ההסכם; ונוכח תוכנו. עוד נקבע שהמבקשים ידעו בזמן אמת על שכירות המשנה אולם לא פנו למשיבים בעניין זה; שאין בהסכם תנאי מפורש על כך ששכירות משנה היא עילת פינוי, ולכן לא קמה עילת פינוי לפי סעיף 131(6) לחוק; ושהעילה הכספית בסוגיה זו התיישנה. כן נמצא שהעברת הזכויות מהמשיב 2 למשיב 3 הייתה מכוח שותפות ביניהם, ושאין בכך משום עילת פינוי לפי החוק. נוסף על כך, נוכח העובדה שמטרת השכירות הייתה ליצור שכירות משנה; גובה דמי המפתח (בסך הכול 200,000 דולר); המצב המוזנח של המושכר עד לתחילת שכירות המשנה; וההשקעות של המשיבים במושכר (בסך הכול כ-1,000,000 ש"ח) – נקבע שלא הוכח רווח בלתי הוגן מדמי שכירות המשנה. יתר על כן, בית משפט השלום ציין שגם אם הייתה קיימת עילת פינוי, הרי שבנסיבות העניין היה ראוי לתת למשיבים סעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק ולהימנע מפינוים מהמושכר. אשר לעילה הכספית שעניינה רווח בלתי הוגן, גם היא נדחתה, מאחר שלא הוכח רווח כאמור, משום שהעילה התיישנה, ומפני שהסמכות בעניין נתונה לבית הדין לשכירות.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' אטרש והשופטים ע' טאהא ו ת' נסים שי ) דחה ביום 1.2.2021 את ערעור המבקשים. בית המשפט עמד על קביעות העובדה של בית משפט השלום ועל כך שנוכח גודל המושכר ומיקומו היה ברור שיתקבלו בעבורו דמי שכירות משנה גבוהים מאוד מדמי המפתח. נמצא שהמסקנה המשפטית – אין עילת פינוי בשל רווח בלתי הוגן – מבוססת על קביעות העובדה, על תכלית סעיף 131(6) לחוק ועל ההלכה הפסוקה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים שהערכאות למטה לא הכריעו בחלק מטענותיהם; שבית המשפט המחוזי לא נימק מספיק את החלטתו; ושתוצאת הכרעות הערכאות הקודמות היא ביטול האופי הקוגנטי של עילת הפינוי לפי סעיף 131(6) לחוק והיתר למשיבים להשכיר את המושכר בשכירות משנה בלי הגבלה. לגישת המבקשים, נדרש לבחון אם בדיון בעילת הפינוי האמורה יש לתת משקל לכך שמטרת השכירות המוגנת היא שכירות משנה, ואם יש להתחשב בדמי המפתח בחישוב הרווח הבלתי הוגן. עוד נטען שיש להתערב בקביעות עובדה שונות של בית משפט השלום; שבחישוב הסכומים לצורך בחינת הוגנות הרווח נפלו טעויות גלויות על פני הפסק; שהמשיבים איבדו זיקה למושכר בעיצומו של ההליך; שלא יעמוד להם סעד מן הצדק; ושנגרם למבקשים עיוות דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.