רע"א 2372/15 פלוני נ. הפול חברה לביטוח בע"מ

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה. במסגרת תביעת המבקשת לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהתאונה נבדקה המבקשת בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ). בעקבות בקשת רשות ערעור שהגישה לבית משפט זה, הותר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית במל"ל, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10 אחוזים בשל מגבלות תנועה במרפק. מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העמיד את נכותה הצמיתה על שיעור של 25 אחוזים.

כעולה מהבקשה, בשלב מאוחר יותר של הדיון בתביעה, שהוגשה תחילה לבית משפט השלום, נעתר בית המשפט לבקשה למינוי מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי. לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי, שקבע כי נכותה הצמיתה של המבקשת בתחום זה עומדת על 20 אחוזים, התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 18.1.2015, ולאחר שהצדדים הגישו את תחשיבי הנזק מטעמם, הציע בית המשפט לצדדים לסיים את התיק בפשרה. כעולה מטענות הצדדים, בהצעת הפשרה התייחס בית משפט קמא לכך שהמבקשת תקבל פיצוי מסוים, שממנו ינוכו תגמולי המל"ל שיחושבו לאחר שהמבקשת תפנה למל"ל בתביעת החמרה נוכח חוות דעותיהם של המומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה או שיתבצע ניכוי רעיוני של הגמלאות. המבקשת הסכימה להצעת הפשרה וזאת "בלבד שלא יקוזז מהפיצוי שום סכום בגין אי פנייתה [של המבקשת] לביטוח הלאומי, בהחמרת המצב". המשיבה השיבה, כי תוכל להתייחס להצעת הפשרה רק לאחר שהמבקשת תפנה למל"ל בתביעת החמרה או, לחלופין, לאחר שתסכים לניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל. בתשובתה טענה המבקשת, כי היא אינה מחויבת לפנות למל"ל. לאחר חילופי דברים אלה, ניתנה ביום 4.3.2015 החלטת בית משפט קמא שבגדרה הופנתה המבקשת לפסק הדין בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ , פ"ד נט(3) 66 (2004), העוסק בחובתו של תובע לפנות למל"ל במקרים מסוימים שבהם ארעה החמרה במצבו. החלטה זו מחזיקה 12 שורות, מתוכן 8 שורות שהן ציטוט מפסק הדין הנ"ל ובהמשך הפנייה לאסמכתאות נוספות. בשולי ההחלטה ציין בית משפט קמא כי "ראוי" שהמבקשת תפעל בהתאם להלכה הנזכרת.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא, שבגדרה מלינה המבקשת על כך שבית משפט קמא הפנה אותה להגיש תביעת החמרה וזאת בהתבסס על הלכה שלא תואמת את נסיבותיה-שלה. נאמר, כי הפסיקה מטילה על תובע את החובה לפעול בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו, ומשנהג כך, אין לחייבו לפנות שוב למל"ל ונראה כי זה גם המצב בענייננו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שהפנה את המבקשת למל"ל, בטרם ניתן פסק דין סופי, וקבע שאם לא תעשה כן, יבוצע ניכוי רעיוני של הגמלאות.

המשיבה טוענת, כי דין הבקשה להידחות, בין היתר, בשל היותה תיאורטית. לטענת המשיבה, ההחלטה אינה מושא להשגה בשלב זה "בין מחמת היותה המלצה למבקשת, או בבחינת הבהרת ההלכה הכללית, או החלטה שניתנה במסגרת הליכי פשרה בקדם משפט ... ". נאמר, כי בית משפט קמא טרם הכריע בטענות שמעלה המבקשת בבקשתה, כגון - האם היא פעלה בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיה או האם יש מקום לניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל, וטענות אלה ואחרות עתידות להתברר בהמשך ההליך.

דיון והכרעה

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סבורני, כי קריאת ההחלטה, שעליה מבקשת המבקשת לערער, על רקע ההליכים שהתנהלו בין הצדדים ושקדמו למתן ההחלטה (והכוונה בעיקר לניסיונות להביא את הצדדים לפשרה), מלמדת שאין מדובר בהחלטה אופרטיבית, אלא בהחלטה שנועדה להעמיד את המבקשת על הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, על רקע חילופי הטענות בין הצדדים באשר להצעת הפשרה. נזכיר, כי בית משפט קמא הציע לצדדים לילך בדרך של פשרה שכללה גם התייחסות לאפשרות שהמבקשת תפנה למל"ל בתביעת החמרה או שמסכום הפיצוי שייקבע, במסגרת הפשרה , ינוכו תגמולים רעיוניים - הצעה זו הובילה לחילופי הדברים שעוררו את השאלה בדבר חובת המבקשת לפנות למל"ל. עם זאת, משהוברר כי הצעת הפשרה איננה עומדת עוד על הפרק - הורה בית משפט קמא על המשך בירור התביעה ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות מטעם הצדדים.

ייתכן שניתן לטעון שתכנה של ההחלטה מיום 4.3.2015 לא מלמד עד תום על פועלה או נפקותה, אך מעיון בה ומהבנת הרקע לנתינתה נקל להבין כי היא באה לשם הבהרת המצב המשפטי בעקבות הדיון שהתעורר בין הצדדים והיא לא נשאה בחובה כל משמעות אופרטיבית מיידית. משכך, וכפי שטענה המשיבה, נראה כי טענות הצדדים בעניין זה תעמודנה להם בהמשך בירור התביעה, והם יוכלו לחזור עליהן בסיכומים מטעמם עובר למתן פסק דין. בנסיבות אלה, נראה כי אכן מדובר בבקשה תיאורטית, המבקשת לתקוף מצב דברים שלא בא לעולם, שכן טרם הוברר מהי משמעות בחירת המבקשת שלא לפנות למל"ל, ואם בכלל תיוודע לכך משמעות בנסיבות המקרה. ברי, כי אין בדחיית הבקשה כדי להביע עמדה בשאלות אלה.

אגב, אם אכן, כעמדת המשיבה, המתיישבת עם הרקע למתן ההחלטה וכפי שניתן להתרשם מנוסח ההחלטה, מדובר אך בהחלטה שאין לה כל משמעות אופרטיבית, ניתן להרהר מדוע היה צורך במתן ההחלטה הנדונה. משנוכח בית המשפט שאין בעלי הדין מקבלים את מתווה הפשרה שהציע, אין לאפשר להם להתנצח בפניו בשאלה האם צדקה המבקשת שלא הסכימה להסדר המוצע, וגם אין מקום למתן החלטה במחלוקת זו, עניין שמן הסתם יהיה צורך להכריע בו במסגרת פסק הדין ושטענות הצדדים לגביו תועלינה בהמשך במסגרת הסיכומים. מובן אף כי אין מקום למתן עצות מטעם בית המשפט לבעלי דין כיצד לנהל את עניינם. ואולם, משנתנה ההחלטה האמורה, ואין בה הוראה אופרטיבית מחייבת, גם לא היה מקום להגשת בקשת רשות ערעור, אף אם סבורה המבקשת שבית המשפט החיל את ההלכה אליה היפנה על נסיבות המקרה, ככל שאכן החילה כאמור. ערעור בעניין זה - ככל שיוסיף להיות רלבנטי - יש להגיש רק לאחר מתן פסק הדין.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.