רע"א 2373/06 וואקף המנוח מחמד עבדלחלים אלשעאר נ. שפיק מחפוז

1.המבקש הינו נאמן על-פי כתבי הקדש ומינוי של בית הדין השרעי של החנות. המשיבים מחזיקים בחנות בירושלים מכוח שכירות. המבקש הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהחנות לאחר שלטענתו תמה תקופת השכירות על-פי החוזה בין הצדדים. המשיבים טענו כי עומדת להם זכות דיירות מוגנת בחנות. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה תהיה הפלוגתא העובדתית היחידה בין הצדדים האם המשיבים החזיקו במושכר לפני חודש אוגוסט 1968 מכוח חוזה שכירות בכתב. בית המשפט הגיע למסקנה כי אחיהם המנוח של המשיבים החזיק בנכס כבר בשנת 1963, אולם לא מצא כי זכויותיהם עוגנו בהסכם שכירות בכתב. לפיכך, ובהתאם להסכם הדיוני בין הצדדים, קיבל בית המשפט את התביעה והורה על סילוק ידם מהחנות.

2.המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור וקבע כי יש לראות במשיבים דיירים מוגנים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). בית המשפט קבע כי בפני בית משפט השלום עמדו די ראיות לקביעת זכותם של המשיבים כדיירים מוגנים בנכס. כך למשל עמדה הודאת בעל דין בהליך אחר לעניין זכותם של המשיבים כדיירים מוגנים בחנות. בית המשפט פירש את ההסכם הדיוני כמציב תנאי שבית המשפט יוכל להגיע למסקנה שהשכירות נעשתה מכוח חוזה בכתב. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן ללמוד על קיומו של חוזה בכתב מהנוהג שהתקיים בין הצדדים גם בשנים מאוחרות יותר לעגן את יחסי השכירות ביניהם בהסכם שכירות כתוב. כמו כן הסתמך בית המשפט על העדות שנשמעה בפני בית משפט השלום, לפיה היה קיים הסכם בכתב.

3.המבקש מדגיש כי על-פי חוק הגנת הדייר לא תיתכן דיירות מוגנת ללא הסכם בכתב. המבקש מעלה טענות כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היה קיים הסכם בכתב בין הצדדים המתייחס לשכירות לפני אוגוסט 1968.

4.דין הבקשה להידחות. המבקש מעלה טענות שבעובדה שאין מקום לשוב ולהידרש אליהן במסגרת ערעור בגלגול שלישי. בית המשפט המחוזי קבע על סמך ראיות שהיו בפניו ועדויות שנשמעו בפני בית משפט השלום כי היה קיים חוזה שכירות בכתב עוד לפני 1968, ומשכך העדר החוזה עצמו, אשר אף לו ניתן הסבר מספק, אינו מעלה ואינו מוריד. קביעות עובדתיות אלו הינן מעניינם של הצדדים לבקשה זו, ואין הן מעלות שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. אמנם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אך לכלל זה יש חריגים (ראו למשל ע"א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל , תק-על 2000(3) 2057), ואיני סבורה כי בית המשפט המחוזי חרג מכללים אלו. יתרה מכך, אף אם בית המשפט המחוזי התערב בממצאים עובדתיים שלא כדין, לא היה מקום להתערב בעניין שאין בו מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.05)).

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.