רע"א 2377/14 מוסך א.פ. הדרום בע"מ נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת ) מיום 27.2.14 בע"א 58034-04-13, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (השופט ע' כפכפי ) מיום 8.3.13 בת"א 584455-10-10. בפסק דין זה חויבו המבקשים לשפות את חברת הביטוח בגין תגמולי הביטוח אשר שולמו על-ידיה לחברת הלביץ בע"מ בגין אירוע פריצה שאירע בחצריה.

רקע והליכים

ב.

החברה מוסך א.פ דרום בע"מ (להלן המבקשת 1 ), הפעילה חברת הובלות בשם "גרר פרץ", בה הועסק אמיר ליפקין (להלן המבקש 2 ) כנהג משאית. ביום 9.5.04 נעשתה הזמנה טלפונית של הובלה מבית העסק של חברת הלביץ בע"מ (להלן החברה ) בחדרה אל באר שבע על-ידי אדם אשר הזדהה בשם צפריר. באותו יום בסביבות השעה 1930, נעצר רכב מיצובישי ליד שער החברה ופתח אותו; בסביבות השעה 2030 הגיעו 2 משאיות של המבקשת 1 אל השער, שם פגש המבקש 2 את "צפריר", פתח את השער והעמיס יחד עם נהג נוסף 12 חבילות ברזל על כל אחת מהמשאיות. "צפריר" מסר למבקש 2 שתי תעודות משלוח בשפה האנגלית. בזמן ההעמסה נודע למבקש 2 כי המשלוח מיועד למחסום תרקומיא ולא כפי שנאמר במקור. בשעה 0130 הגיעו שתי המשאיות לבית העסק של המבקשת 1 במושב אחוזם, מתוך כוונה להשלים את ההובלה בשעות הבוקר המוקדמות. ביום 10.5.04 בשעה 0630 יצאו שתי המשאיות אל עבר מחסום תרקומיא, שם פגשו אדם אשר קיבל את תעודות המשלוח ושילם להם 5,000 ש"ח בעבור ההובלה. ביום 10.5.04 הגיע דורון יחיאל, בעל החברה, למחסנים וגילה כי כמות גדולה של ברזל נלקחה; לפיכך הזמין את המשטרה ופנה למגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן המשיבה ). עקבות הברזל נעלמו והמשיבה שילמה תגמולי ביטוח לחברת לחברה בגין הנזק שנגרם לה עקב אירוע הפריצה. שש וחצי שנים לאחר מכן, הגישה המשיבה תביעת שיבוב כנגד המבקשת 1 והמבקש 2. יצוין, כי האירוע כולו תועד במצלמות אבטחה – אך הסרט אבד.

ג.

בפסק דינו של בית משפט השלום (השופט ע' כפכפי ) מיום 8.3.13 נקבע, כי חרף אבדן סרט האבטחה, ניתן להסתמך על התיעוד המופיע בדוחות החקירה של החוקר מטעם המשיבה. במישור העובדתי, נקבע כי המבקשים אמנם לא שיתפו פעולה עם הגניבה, אך פעולותיהם – הסתמכות על תעודות משלוח בלתי תקינות, אי בירור זהותו של "צפריר", העמסת הברזל מבלי להדליק את תאורת המקום, פריקת הסחורה במחסום והעברתה לאדם בלתי מזוהה – פגמו בתום ליבם. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי מעשה הגניבה בוים על ידי המבוטח. במישור המשפטי נקבע כי פעולות המבקשים מקימות את יסודות עוולת הגזל המעוגנת בסעיף 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן הפקודה). נקבע, כי מתקיימים גם יסודות עוולת הסגת גבול במיטלטלין המעוגנת בסעיף 31 לפקודה וכי אין עומדות למבקשים ההגנות הקבועות בסעיף 33 לפקודה משעצמו עיניהם ונמנעו לברר את זהותו האמתית של מזמין ההובלה. עוד נקבע כי פעולותיהם של המבקשים מקימות גם את עוולת הרשלנות, שכן במעשיהם הפרו את חובת הזהירות בה הם חבים כמובילי טובין, ועל כן חבים הם בנזק שנגרם למבוטח המשיבה, משעצמו עיניהם למול תמרורי האזהרה הרבים שנקרו בדרכם. בית המשפט דחה את טענות המבקשים בדבר אשמו התורם של המבוטח ובדבר הנזק הראייתי שנגרם להם כתוצאה מאבדן סרט האבטחה. נקבע כי על המבקשים לשלם את תגמולי הביטוח ששולמו, וכן את שכר טרחת השמאי ושכר טרחת החוקר, המבקשים לא חויבו לשלם הפרשי ריבית נוכח השיהוי בו נקטה המשיבה בהגשת התביעה.

ד.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ש' דברת ) מיום 27.2.14 נדחה ערעור המבקשים. נקבע כי המבקשים לא הצליחו להוכיח שהגניבה בוימה על ידי המבוטח, או כי החלטת המשיבה לפצותו היא בלתי סבירה. נקבע, כי אף אילו הוכח – ולא הוכח – כי התנהגות המבקשים מקובלת בקרב ציבור מובילי הסחורות בארץ, אין בידי בית המשפט לראותה כתקינה, ומשכך צדק בית משפט השלום בקבעו, שחובת הזהירות הופרה על ידי המבקשים. עוד נקבע, כי גם אילו הוכח כי המבקשים פעלו בתום לב, לא היה בכך בכדי לשנות את הקביעה שהתמלאו כלל יסודות עוולת הגזל, שכן זו כוללת בחובה גם מעוול תם-לב. בית המשפט קבע שאין מקום להתערב בגובה הנזק בו חויבו המבקשים – אך בהסכמת הצדדים, נוכו תשלומי שכר טרחת השמאי והחוקר.

בקשה

ה.

בבקשה נטען, כי פסק דינו של בית המשפט קמא יוצר נורמות התנהגות "יש מאין", ובכך מטיל על ציבור מובילי הסחורות והטובין בכללותו חובת זהירות גבוהה ובלתי מעשית, שכן הלכה למעשה מוטלת חבות בעוולת הגזל גם במקרים בהם פועלים המובילים בתום לב. עוד נטען, כי לא ניתן משקל לנזק שנגרם למבקשים כתוצאה מאבדן סרט האבטחה, וכי לקביעה זו השפעה על דוקטרינת הנזק הראייתי.

הכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה שכן אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים ולפיכך אינה נמנית עם המקרים החריגים בהם ניתנת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניינה יישומה של הלכה קיימת.

ז.

לגופם של דברים, עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות אינו מגלה טעות; טענות המבקשים בדבר נפקותו של אבדן סרט האבטחה נבחנו ולובנו. אומנם, אין מניעה כי הנתבע יעלה טענת נזק ראייתי כנגד התובע, אך מאחר שנטל השכנוע ממילא מוטל על התובע, אין בטענה זו בכדי לסייע למבקשים בנסיבות דנן, משנקבע כי המשיבה הרימה את נטל השכנוע ( גיא שני

חזקות רשלנות, העברת נטל ההוכחה בדיני הנזיקין 388-387 (2011)).

ח.

שנית, גם אין להלום את הטענה באשר ליצירת נורמות "יש מאין" והטלת חובת זהירות בלתי אפשרית על ציבור מובילי הסחורה והטובין. עוולת הגזל מעוגנת בסעיף 52 לפקודה:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

אין חולק כי עוולת הגזל מעוררת קושי לא מבוטל נוכח היותה עוולה קניינית , שהאחריות בגינה אינה מותנית באשם, והיא מאפשרת להטיל במסגרתה אחריות נזיקית גם על צד תם-לב (ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ , פ"ד ל(2) 207 (1976); ע"א 655/89 מטלון נ' כץ , פד"י מה(3) 845, 850 (1991); דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית , פד"י נז(2) 632, 650 (2003); דניאל פרידמן "דין הקניין ודין האשם" ספר זוסמן 241, 249-247 (תשד"ם)); ואכן בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (הצעות חוק הממשלה תשע"א – 595) הוצע לבטל את העוולות הקנייניות המטילות אחריות מוחלטת (ביניהן עוולת הגזל), ולהתנות את הטלת האחריות בהתרשלות מצד המזיק שכן "הנחת היסוד היא, כי אין זה ראוי שהגנת הרכוש תעלה בעוצמתה על זו של הגנת הגוף" ( שם , בעמ' 863). אולם, לפי שעה אין לנו אלא החוק הקיים.

ט.

בשני פסקי הדין התייחסו בתי המשפט לקושי העקרוני שמעוררת עוולת הגזל, בית משפט השלום סבר, כי הקושי המדובר אינו מתעורר בפרשה דנא, שכן "בנסיבות הענין הטלת אחריות על הנתבעים מכוח עוולת הגזל אינה גזרת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה מאחר והתנהלותם רחוקה מהתנהגות בתום לב" (בעמ' 8, שורות 28 – 30). בית המשפט המחוזי אף הוא (בעמ' 8 שורות 9-6) תיאר את הנסיבות העומדות לחובת המבקשים; אמנם, הוא הוסיף כי אפילו היה המצב העובדתי שונה, לא היה הדבר מושיע אותם לפי הוראות הדין (פסקה 10), אכן, בית המשפט המחוזי עמד על הקושי שמעוררת עוולת הגזל, אך הדברים נאמרו איפוא בנסיבות כלליות של תום לב. המבקשים מנסים להיבנות מאמירות כלליות אלה של בית המשפט המחוזי וטוענים כי אין ספק ביחס לתום ליבם (ראו פסקאות 2, 10, 14 לבקשה). חוששני כי קריאה מדוקדקת של פסק הדין כאמור אינה תומכת בכך כשלעצמה; ומכל מקום, אפילו נפלו בעניין רע, הדין אינו עמם. כך או אחרת, בית המשפט המחוזי בחר שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום והותיר את מסקנותיו המשפטיות על כנן; ונסיבות הבקשה אינן מציפות את הבעייתיות בעוולת הגזל במלוא עצמתה, נוכח האמור מעלה.

י.

עם זאת, ומעבר לעובדות המקרה דנא, לא אוכל שלא להצטרף לתקוה כי המחוקק ישלים את ההליך שהחל באשר לעוולת הגזל, מנימוקי הצעת חוק דיני ממונות שהובאו. נראה כי באה עת.

יא.

נוכח כל האמור – אין מקום להיעתר לבקשה.