רע"א 2384/19 נחמה חן נ. פרוייקט אורנים (1992) בע"מ

1.

ביום 21.1.2007 התקשרה המבקשת עם המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) בהסכם מכר להעברת 1/14 מחלקת מקרקעין ברמת-גן (להלן: המקרקעין ו החלקה , בהתאמה). הן המבקשת, הן המשיבה 1 יוצגו על ידי המשיב 2 (להלן: המשיב ). הוסכם כי התמורה תעמוד על סכום שקלי שווה ערך ל-320,000 דולרים, וכי המשיבה תנכה מסכום זה כ-6,500 דולרים עבור פינויה של דיירת המתגוררת במקרקעין וכן את חלקו היחסי של היטל השבחה שיחול כשתאושר תכנית בנייה. כדי להעריך את שומת ההשבחה הצפויה מינו הצדדים שמאי, אשר העריך בחוות דעתו מיום 13.8.2008 את ההיטל הצפוי בסך של כ-504,000 ש"ח. עוד הוסכם כי המבקשת תשלם את מיסי השבח והמכירה, ואת חלקה בשכר הטרחה של המשיב. בסופו של יום, המשיבה לא בנתה על המקרקעין, אלא מכרה אותם לחברה אחרת, אשר רכשה את יתר המקרקעין בחלקה. הדיירת האמורה לא פונתה על ידי המשיבה, וממילא האחרונה לא שילמה את דמי הפינוי.

2.

המבקשת תבעה את המשיבה בגין יתרת התמורה שלא שולמה לה, ואת המשיב בגין ייצוג רשלני מצידו, לכאורה. ביום 28.12.2017 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת נ' ברוורמן ) את התביעה. נקבע כי המבקשת הבינה את פרטי הסכם המכר, ובכלל זה את מנגנון הערכת היטל ההשבחה, ולפיכך לקחה על עצמה ביודעין סיכון שהתממש. כך נקבע גם בנוגע להתחייבות המבקשת לשאת בעלויות הפינוי של הדיירת. אשר למשיב, נקבע כי הוא לא התרשל כלפי המבקשת, וכי הסכם המכר שיקף את רצון הצדדים באופן שאיזן בין סיכוניהם. נקבע כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסכום של 40,000 ש"ח כל אחד.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין. ביום 20.1.2019 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח , והשופטים י' אטדגי ו א' יקואל ) דחה את הערעור בכל הנוגע למשיב, וקיבל אותו חלקית בנוגע למשיבה. אשר למשיב, נקבע כי עיגונו בהסכם של המנגנון השמאי המוסכם אינו רשלני, וכי המשיב לא אחראי לסכום שבו נקב השמאי, שמונה על דעתה של המבקשת. עוד נקבע כי המבקשת לא הצביעה על מנגנון שמאות סביר יותר מזה שיושם. אשר למשיבה, נקבע כי אין יסוד לטענת המבקשת כי המשיבה לא הייתה רשאית לנכות מהתמורה את סכום היטל ההשבחה, בסך כ-504,000 ש"ח. נקבע כי במסגרת הליך אחר בו היו מעורבים הצדדים, חויבה המשיבה כלפי החברה האחרת לשאת בתשלום היטל ההשבחה, וכי זה קוזז מהתמורה שקיבלה המשיבה מהחברה האחרת. עוד נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שהסכום שנוכה על ידי החברה האחרת היה נמוך מהסכום ששילמה המבקשת לחברה, ועל כן אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר בטעות בכדאיות העסקה מצד המבקשת. בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענתה של המבקשת באשר לדמי הפינוי של הדיירת, שכן הפינוי כלל לא יצא לפועל. בית המשפט הפחית את ההוצאות, וקבע כי הן יעמדו על 20,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. עיקר טענותיה של המבקשת מכוונות, בתמצית, כלפי התנהלותו של המשיב, אשר לטענתה הציג בפניה מצגי שווא והוביל אותה לחתימה על מסמכים שונים ללא הבנתה את משמעותם. לפיכך, לטענתה, הסכם המכר שעליו חתמה קיפח את זכויותיה, וקבע הסדרי קיזוז בלתי סבירים. בשל כך, לטענתה, היא לא קיבלה את מלוא התמורה המגיעה לה עבור מכירת זכויותיה במקרקעין. לטענתה, למשיבים היה ברור כי היטל ההשבחה היה בשיעור של כ-193,000 ש"ח בלבד, אך בכל זאת קוזז מהתמורה סכום של כ-504,000 ש"ח.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.