רע"א 2387/17 גלי קטיפה בע"מ נ. הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 17501-10-16, כב' השופטים ש' דברת , א' ואגו ו ג' גדעון ) הפך את פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (ת"א 54715-12-12, כב' השופטת ע' אייזדורפר ), שקבע כי חוזה השכירות בין המבקשת למשיבה תקף ואין מקום לבטלו, ותחת זאת קבע כי אין תוקף לחוזה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור המונחת בפניי.

1.

המבקשת והמשיבה חתמו על הסכם לשכירת נכס מידי המבקשת לתקופה של 20 שנה, החל מיום 1.1.2007. לחוזה השכירות צורף "כתב הצהרה והתחייבות" (להלן: כתב ההצהרה ) שבו נכתב, בין היתר, כי אין כל הליך או צו לסגירת הנכס או להריסתו. המשיבה ביטלה את ההסכם בתאריך 17.4.2012 לאור הפרת חובת הגילוי מצד המבקשת בדבר מצבו התכנוני של המושכר, וכן בשל קיום חריגות בניה שהובילו להוצאת צו הריסה לחלקים בנכס ולקשיים בקבלת רישיונות עסק עתידיים. המבקשת דחתה את ביטול החוזה בטענה כי המשיבה הייתה מודעת למצבו התכנוני של הנכס כאשר שכרה אותו.

בית משפט השלום נדרש להכרעה בשאלה העובדתית של היקף המידע שהמשיבה אחזה בו עת חתמה על החוזה. נפסק כי המשיבה עצמה עיניה מלבחון את הפרטים לעומק והתקשרה בהסכם מתוך נטילת סיכון ביודעין. כן נקבע כי המבקשת לא הפרה את כתב ההצהרה, שכן בעת החתימה עליו לא התנהל הליך לסגירת הנכס או להריסתו. צוין כי אמנם הוגש כתב אישום נגד המבקשת, אך תוצאותיו האפשריות היו רבות, ואין הכרח שההליך הפלילי היה מביא להריסת המושכר. לנוכח זאת, הוחלט כי המבקשת לא הסתירה מן המשיבה מידע חיוני בעת כריתת החוזה ולא התקיים תנאי שעשוי להוביל לביטול החוזה.

בית המשפט המחוזי, כאמור, הפך באופן חלקי את החלטת בית משפט השלום, וקבע כי המבקשת לא גילתה למשיבה על אודות כתב האישום שהוגש נגדה בגין חריגות בנייה במושכר. בכך המבקשת הפרה הפרה יסודית את ההסכם וכן הפרה את חובת הגילוי היזום המוטלת עליה, באופן שהקנה זכות ביטול למשיבה.

2.

אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות. המבקשת טענה בבקשתה כי "נקודת המוצא" של פסק הדין של ערכאה קמא הייתה כי המועד הרלוונטי לבחינת הפרת החוזה על ידי המבקשת הוא מועד ביטול החוזה (17.4.2012), בעוד שלדעת המבקשת מועד הבחינה הקובע הינו מועד כריתת החוזה (19.12.2006). לדברי המבקשת, קביעת בית משפט קמא יוצרת יש מאין מחלוקת חדשה בין הצדדים, מבלי שניתנה למבקשת ההזדמנות להתגונן בפניה. עיון בפסק הדין של ערכאה קמא מלמד כי אין מחלוקת ממשית בין פסק הדין לבין עמדת המבקשת. כך, ניכר כי הכרעת בית משפט קמא לטובת המשיבה נשענת על אי-הגילוי מצד המבקשת על אודות קיומו של כתב האישום נגדה שהוגש עובר לכריתת ההסכם . בית משפט קמא ציין כי הגילוי היה נדרש טרם כריתת החוזה מכיוון שבנקודת זמן זו כבר ניתן היה ללמוד מן החותמת שהייתה מצויה על גבי כתב האישום כי הריסת הבינוי היא תוצאה מסתברת של ההליך הפלילי.

המבקשת טענה בנוסף כי נקבע שהופרה חובת הגילוי היזום, על אף שמרכיביו ההכרחיים – קשר סיבתי והסתמכות – לא הוכחו. טענה זו יש לדחות מן הטעם שהיא אינה מעלה או מורידה ביחס לבקשה זו, מכיוון שהערעור נדחה לגופו על ידי ערכאה קמא אף ללא החלת דוקטרינת הגילוי היזום. באשר להחלת חובת הגילוי היזום במקרה זה, אציין כי לטעמי, לצורך ההכרעה בבקשה ניתן להסתפק במקרנו בחובת הגילוי המוטלת על צדדים במשא ומתן לכריתת חוזה מכוח חובת תום הלב. לחובה זו – כידוע – יש פן אקטיבי המטיל חובה לגלות עובדות שלפי הנסיבות היה מקום לצפות שיגולו במסגרת המשא ומתן (ראו, לדוגמא, גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 149 ‑ 150 (2005)). חובת הגילוי הקיימת על הצדדים לחוזה זה רחבה דיה כדי להביא לגילוי בדבר קיומו של כתב האישום כנגד המבקשת, ואין הכרח להידרש לחובת הגילוי היזום במקרה זה.

בראיה רחבה יותר, אציין כי השתכנעתי כי המסקנות המשפטיות של ערכאה קמא הינן משכנעות ומבוססות, והן נשענות על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום. די בכך כדי לדחות את טענות המבקשת בדבר כך שערכאה קמא הפכה את הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום ללא הנמקה מספקת. לא מצאתי, אם כן, מקום להתערב בפסק הדין של ערכאה קמא, שהינו מנומק ומשכנע.

3.

בהינתן כל אלה, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.