רע"א 2390/13 אייקום תקשורת בע"מ נ. יניב שררה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה, השופט א' שילה ) מיום 10.2.2013 בפר"ק 18709-04-11, במסגרתה דחה בית המשפט בקשה לביטול החלטתו מיום 9.11.2011 מחמת מרמה.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המשיב עבד בעבר אצל המבקשת ובשלב מסוים פוטר מעבודתו. המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ע"ב 11864/08). התביעה הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.3.2010. בהסדר הפשרה נקבע כי המבקשת תשלם למשיב סך של 32,500 ש"ח (בשני תשלומים, שהמאוחר שבהם נקבע ליום 1.5.2010) בגין השלמת פיצויי פיטורין, וכי תשלום זה יביא לסיום סופי ומוחלט של כל התביעות בין הצדדים בגין עבודתו של המשיב אצל המבקשת. בנוסף נקבע בהסדר הפשרה כי המבקשת מתחייבת להעביר לידי המשיב בתוך 45 יום מסמך בדבר הפרשת מלוא התשלומים בגין ביטוח מנהלים, וכי ככל שלא הופרשו מלוא התשלומים תשלים המבקשת את התשלומים הנדרשים בהתאם לדין ובהתאם לתקופת עבודת המשיב. לבסוף נקבע כי ככל שהסכום הנ"ל לא ישולם במועדו או במלואו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.11.2008 ועד לתשלום המלא בפועל.

2.

ביום 12.9.2010 הגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בקשה למתן פסיקתא, לפיה המבקשת חבה לו סך של 32,500 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורים וסך של 57,368 ש"ח בגין הפרשות לתשלומים (ובסך הכל: 89,868 ש"ח), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27.11.2008 ועד לתשלום בפועל. המבקשת התנגדה לבקשה וטענה טענות שונות אשר אין צורך לפרטן כאן. ביום 10.11.2010 אישר בית הדין האזורי לעבודה את הפסיקתא וחייב את המבקשת בהוצאות המשיב בבקשה בסך של 2,000 ש"ח.

3.

המבקשת לא שילמה למשיב את הסכומים הנ"ל, ומשכך הגיש המשיב בחודש אפריל 2011 בקשת פירוק כנגד המבקשת בבית המשפט המחוזי בהתבסס על הסכם הפשרה ועל הפסיקתא. ביום 9.11.2011 התקיים דיון בבקשת הפירוק לפני בית המשפט המחוזי שבסופו נקבע כדלקמן:

"בנסיבות העניין ועל דעת הצדדים , ניתן צו פירוק שייכנס לתוקפו ביום 10.2.12.

היה והחוב לא יוסדר עד אותו יום, יגיש ב"כ המבקש הודעה לבית המשפט ויינתן צו פורמאלי ללא תגובה נוספת" (ההדגשה הוספה – י.ד).

4.

בשלב מסוים הגישה המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לביטול הפסיקתא. המבקשת טענה כי הבקשה למתן פסיקתא מעולם לא נמסרה לידיה ולא התאפשר לה להתייחס לסכומים הנקובים בה. לגופו של עניין נטען כי המשיב פעל במרמה על מנת להטעות את בית המשפט ולהגדיל כמעט פי שלושה את הסכומים הנקובים בפסיקתא. בנוסף טענה המבקשת כי פעלה בהתאם להתחייבותה בהסדר הפשרה והמציאה למשיב אישור בדבר הפרשת מלוא התשלומים בגין ביטוח המנהלים, ומשכך לא היה מקום לחייבה בסכומים נוספים מעבר לסך של 32,500 ש"ח. ביום 19.12.2011 ניתנה החלטת בית הדין האזורי לעבודה בבקשה לביטול הפסיקתא. בית הדין האזורי דחה את טענת המבקשת כי פעלה בהתאם להסדר הפשרה וקבע כי המבקשת לא העבירה למשיב אישור בדבר הפרשת תשלומי ביטוח המנהלים ולא הוכיחה שהתשלומים שולמו. מנגד, בית הדין לעבודה קיבל באופן חלקי את הבקשה וקבע כי יופחת סך של 20,250 ש"ח שנפסקו נגד המבקשת בגין אי הפרשת כספים לקרן השתלמות, בקובעו כי הסדר הפשרה לא התייחס לרכיב זה. לפיכך קבע בית הדין האזורי כי סכום הפסיקתא המאושר יעמוד על סך של 69,615 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.11.2008 ועד לתשלום בפועל. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

5.

ביום 14.2.2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה לעיון מחדש ולביטול החלטה מחמת מעשה מרמה". המבקשת טענה בבקשה כי ההחלטה מיום 9.11.2011, במסגרתה ניתן צו פירוק בהסכמת הצדדים, ניתנה בהסתמך על מידע מוטעה. נטען כי המשיב הטעה את המבקשת במהלך הדיון לחשוב שהחוב המוסכם עומד על 39,000 ש"ח (32,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית), וכי הסכמתה לצו הפירוק ניתנה אך ורק על סמך סברה זו. ביום 10.7.2012 הגישה המבקשת בקשה דחופה לקבלת החלטה בבקשתה. ביום 10.2.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפני, ובמסגרתה נקבע:

"לא מצאתי יסוד לבקשה לעיון מחדש. לא הייתה מחלוקת בדבר החוב לעובד שביקש את הפירוק וחוב זה לא שולם. איני מוצא ממש בטענות למרמה".

מכאן הבקשה שלפני.

בקשת רשות הערעור

6.

לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מטענתה כי הסכימה למתן צו פירוק מתוך הנחה שהחוב עומד על סך של כ- 39,000-32,500 ש"ח, וכי לא הייתה נותנת הסכמתה לצו פירוק אילו הייתה יודעת שהמשיב מחזיק בפסיקתא בסך של כ-90,000 ש"ח. נטען כי בנסיבות העניין מתברר שסכום החוב שנוי במחלוקת, ולכן ראוי להשהות את הליכי הפירוק עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת לבית הדין הארצי לעבודה.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ולנוכח השתלשלות ההליכים המשפטיים שפורטה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובה.

8.

מהבקשה שלפני עולה כי המבקשת לא שילמה עד היום למשיב את חובה על פי הסכם הפשרה. ודוק, המבקשת אינה מתכחשת לכך שעל פי הסכם הפשרה (שקיבל תוקף של פסק דין עוד ביום 14.3.2010) היא חבה למשיב סך של 32,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.11.2008 ועד לתשלום בפועל, ושסכום זה לא שולם עד עתה. לוּ סברה המבקשת באמת ובתמים כי החוב שלה כלפי המשיב מתמצה בסכום הנ"ל, היה עליה לכל הפחות לשלם את הסכום הנ"ל עד ליום 10.2.2010 ולהגיש בקשה מסודרת לבית המשפט המחוזי על מנת לנסות ולמנוע את כניסתו לתוקף של צו הפירוק. אילו הייתה עושה כך, והמשיב היה עומד על תשלום יתרת הסכום שנקבע בפסיקתא (אשר עמד לאחר תיקון הפסיקתא בהחלטת בית הדין האזורי מיום 19.12.2011 על סך של 69,615 ש"ח), ייתכן שהיה מקום לעכב את הליכי הפירוק עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת לבית הדין הארצי לעבודה. אלא שהמבקשת לא שילמה למשיב דבר וביכרה לנקוט בהליכים שונים אשר ספק אם היה בהם צורך.

לא למותר להזכיר בנקודה זו את הכלל הקבוע בסעיף 258(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, לפיו כאשר מדובר בחברה (להבדיל מאדם בשר ודם) די בכך שקיים חוב שעולה על חמישה שקלים שהגיע מועד פירעונו, ושהנושה מסר לחברה דרישה לפרעון החוב כלפיו והיא אינה פורעת את החוב (או מגיעה להסדר שמניח את דעתו של הנושה) בתוך פרק זמן קצוב, כדי להביא לפירוקה. הרציונאל שעומד בבסיס כלל זה הינו – ועסקינן במושכלות יסוד בדיני החברות ובדיני חדלות הפירעון – כי אין הצדקה כלכלית או משפטית לקיומה של חברה שלא יכולה (או לא מעוניינת) לפרוע חובה בנסיבות המנויות בסעיף 258(1) הנ"ל. כל מילה נוספת הינה מיותרת.

די באמור עד כה כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

9.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אעיר כי טענותיה של המבקשת בדבר שיעורו המדויק של חובה כלפי המשיב יוכלו להתברר במסגרת הליכי הפירוק. כידוע, אחד מתפקידיו של המפרק במסגרת הליכי הפירוק הינו לבדוק את תביעות החוב שהגישו הנושים השונים ולהעמידן על שיעורן הנכון. במסגרת זו ניתנת למפרק, בנסיבות מסוימות, הסמכות הייחודית "להציץ מאחורי פסק הדין". הנה כי כן, לא נחסמת דרכה של המבקשת להוכיח טענתה כי חובה כלפי המשיב נמוך מזה שננקב בפסיקתא (לאחר תיקונה). טענה זו יכולה להתברר במסגרת הליכי הפירוק אך אין היא מהווה כשלעצמה טעם לעיכוב הליכי הפירוק.

10.

לבסוף אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא נעלמה מעיני תגובת כונס הנכסים הרשמי שהוגשה במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו לפני הרשמת ל' בנמלך . מתגובת כונס הנכסים הרשמי עולה כי במסגרת הליכי הפירוק הוגשו כנגד החברה חמש תביעות חוב בסך של למעלה מ-2 מיליון ש"ח. נתון זה שומט במידה רבה את הקרקע מתחת לטענותיה של המבקשת בבקשה שלפני. אף אם הייתה טוענת המבקשת כי כל החוב כלפי המשיב שנוי במחלוקת (וכאמור, לא כך הוא במקרה זה), הרי שעצם קיומם של נושים נוספים שהגישו תביעות חוב בסכומים ניכרים במסגרת הליך הפירוק מצדיק כשלעצמו את המשך ניהול הליכי פירוק.

11.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיב וכונס הנכסים הרשמי במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו לפני הרשמת ל' בנמלך בסך 2,500 ש"ח כל אחד.