רע"א 2394/96 ויוריקה גבריאלה בלצ'ב נ. אנטון בלצ'ב

1.מקורה של הבקשה להארכת מועד שבפני בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 5278/93 (בש"א 2120/96) מיום 25.3.96 בו הוחלט, כי הערעור יימחק והבקשה בבש"א 2120/96 להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור תידון בנפרד.

ע"א 5278/93 הוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ.מ. הכהן) מיום 13.8.93, שלא לבטל את פסק דינו של אותו בית משפט מיום 6.9.92 (כב' השופט אבן ארי). ההליך הנכון אותו היה צריך בא כוח המבקשת באותה עת לנקוט הוא הגשת בקשה לרשות ערעור, ולא ערעור. הערעור, כאמור, נמחק, ומכאן הבקשה להארכת מועד שבפני, אשר הוגשה ערב הדיון בערעור במסגרת בש"א 2120/96.

המדובר, איפא, בבקשה שהוגשה בחודש מרץ 1996 ועניינה החלטת בית משפט קמא מיום 13.8.93.

2.רקעם של ההליכים בין המבקשת והמשיב בתביעה למזונות שהגישה המבקשת נגד המשיב בשנת 1990. השניים נישאו בשנת 1969 ברומניה ולהם בן בגיר המתגורר באיטליה. שני בני הזוג אינם יהודים. בטרם התבררה תביעת המזונות הגיש המשיב תביעה לגרושין, על יסוד החלטת כב' הנשיא שמגר בבה"נ 4030/90 להקנות שיפוט לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בענין התרת נישואיהם של בעלי הדין. המבקשת התגוננה נגד התביעה ובכתב ההגנה טענה, כי "אי ן לתובע כל עילה מוצדקת לדרוש התרת קשר הנישואין שביניהם, וכל מטרתו בהגשת הליך זה, הינה להתכחש להתחייבויותיו הכספיות ולהתחייבותו לדאוג לכל מחסורה של הנתבעת".

הדיון בשתי התביעות נקבע ליום 6.9.92. המבקשת יוצגה על ידי עו"ד ורשואר מטעם הלשכה לסיוע משפטי. ערב הדיון, בתאריך 3.9.92, הגישה המבקשת לבית המשפט חוות דעת להוכחת המשפט הרומני שנערכה על ידי מומחה למשפט הרומני, עו"ד אוסטרמן. לא למותר להביא להלן את הסעיפים 6 ו7- לחוות הדעת של עו"ד אוסטרמן:

"6. סעיף 41 לחוק (מתוקן על פי צו מס' 779 שפורסם ביום 8.10.66)

מכריז כי:

א."עד לפסק הדין גירושין על פי תנאי סעיף 39 כנ"ל - בני הזוג חייבים מזונות האחר למשנהו";

ב.בן הזוג הגרוש זכאי למזונות במידת הצורך עקב אי כושרו לעבוד ולהשתכר שקיים עוד מלפני הנישואין או בזמן הנישואין או למשך שנה אחרי הגירושין - ובמקרה האחרון, רק אם אי-כושרו של הגרוש קשור במסיבות שבחיי הנישואין בין הצדדים.

ג.אם הגירושין נפסק באשמת בן הזוג הזכאי למזונות - משך זכאותו למזונות לא יעבור שנה אחת.

ד.בכל מקרה זכאותו של הגרוש/גרושה למזונות תחדל בנישואין לבן זוג אחר (נישואין חדשים).

7.לאור האמור לעיל התשובה לשאלה עליה נתבקשתי לחוות דעתי היא:

בהתאם לנורמות החוק הרומני המבקשת זכאית לדמי מזונות מאת בן זוגה המשיב.

הזכאות למזונות של המבקשת נשמרת גם במקרה של התרת הנישואין/ גירושין בהתאם להוראות חוק הרומני, עד לנשיאותיה של הזכאית לבן זוג אחר או למשך שנה אחד אחרי פסק-הדין הסופי לגירושין/התרת הנישואין, במקרה והגט נפסק באשמת המבקשת".

בתאריך הדיון לא התייצבה המבקשת בבית המשפט. באת כוחה ובא כוח המשיב הודיעו לבית המשפט, כי הגיעו לכלל פשרה לפיה ישלם המשיב למבקשת סכום גלובלי המהווה סך של שנים עשר סכומי מזונות חודשיים; המבקשת רשאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג כל עוד היא בישראל ולא יאוחר מיום 1.9.93; כן נקבע, כי "הצדדים יפרדו זה מזה ובית המשפט קובע בזאת כי נישואי הצדדים הותרו בהתאם לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-. תוקף ההתרה -ביום ביצוע התשלום הנקוב לעיל בסעיף א'". באותו יום נתן בית המשפט להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין.

המשיב שילם למבקשת את כל שהתחייב על פי פסק הדין, וביום 8.10.92 אישרה עו"ד ורשואר כי מלוא הסכום שולם. יש לציין, כי הסכום ששולם לא הושב מעולם והמבקשת אף לא הציעה להשיבו.

בתאריך 6.10.92 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה נטען כי עו"ד ורשואר הגיעה להסכם עם המשיב שלא על דעת המבקשת; המבקשת סברה כי הדיון שנקבע ליום 6.9.92 היה רק לשם בירור תביעתה למזונות; פסק הדין שניתן מקפח את המבקשת ומותיר אותה לאחר עשרים ושלוש שנות נישואין עם סכום של 12,000 ש"ח בלבד.

עו"ד ורשואר, שעמדתה נתבקשה, טענה כי בהעדרה של המבקשת ולאחר שבית המשפט סירב לדחות את מועד הדיון, סברה כי הפשרה שהושגה היא לטובת מרשתה, שכן אלמלא כן היתה נדחית תביעתה למזונות ומתקבלת עתירתו של המשיב להתרת הנישואין.

בנוסף לבקשה לביטול פסק הדין, הגישה המבקשת גם ערעור על פסק הדין שניתן בהעדרה לבית משפט זה (ע"א 4904/92). הערעור נמחק לבקשת המבקשת בתאריך 10.12.92, עוד לפני שהחלה להתברר בקשתה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

בהחלטה מיום 13.8.93, שלא לבטל את פסק הדין, נקבעו הדברים הבאים: טענתה של המבקשת כי לא ניתן לעו"ד ורשואר יפוי כוח המסמיך אותה להתפשר בשמה - נדחתה בשל כך שהמבקשת לא הוכיחה מה תוכנו של יפוי הכוח שניתן לעו"ד ורשואר. המבקשת טענה שלא הופיעה לדיון שנקבע ליום 6.9.92 מחמת התקפת קצרת בה לקתה. בית המשפט קבע, כי יכולה היתה להתייצב מאוחר יותר באותו יום וכי פסק הדין ניתן לאחר השעה 12:00. עוד נאמר, כי העילה שהמבקשת נתנה לאי התייצבותה, היינו, התקפת קצרת, איננה משכנעת "אם לדבר בלשון המעטה". בית המשפט קבע גם, כי קבלת הכסף מן המשיב לאחר פסק הדין במשרדה של עו"ד ורשואר מרפאה את הפגמים שנפלו - אם נפלו - בהרשאתה של עו"ד ורשואר.

על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין הוגש בטעות ערעור לבית-משפט זה (ע"א 5278/93), אשר בוטל בהסכמה בעת הדיון בו ביום 25.3.96.

לא למותר לציין, כי עובר לדיון בערעור שכרה המבקשת את שירותיה המשפטיים של באת כוחה הנוכחית, אשר ראתה להגיש בשמה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ובקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. הראיות הנוספות שהגשתן נתבקשה שולבו שלא כדין בתיק המוצגים מטעם המבקשת, ולאחר מכן הוגשה בקשה נפרדת להגשתן. המדובר בתצהיר של חברתה של המבקשת מיום 21.3.93 אשר נכחה בפגישותיה של המבקשת עם עו"ד ורשואר ושימשה כמתורגמנית. תצהיר זה לא הוגש משום מה בעת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין. כמו כן, מדובר בחוות דעת מומחה נוספות בנוגע לדין הרומני בשאלת החובה לזון בן זוג לאחר פקיעת הנישואין. בחוות דעתו של עו"ד א. הכט מיום 17.2.94 נאמר:

"בהתאם לקובץ המשפחה הרומני בני הזוג חייבים מזונות אחד לשני. הזכות למזונות קיימת רק כשבן הזוג התובע את המזונות, זקוק להם ואינו יכול לפרנס את עצמו בגלל אי כושר עבודה. זכות זו שמורה גם לאחר הגירושין אם בן הזוג שתובע את המזונות זקוק להם מסיבת אי כושר עבודה שהיתה קיימת לפני הנישואין או שארעה במשך הנישואין, או שארעה במשך שנה אחת מתאריך הגירושין ומסיבה הקשורה לנישואין".

3.הבקשה שבפני, כאמור, היא להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל מיום 13.8.93, הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמת באת כוח המבקשת באותה עת.

4.תקופת האיחור היא ארוכה מאד (כשלוש שנים), ועובדה זו היא בעוכרי המבקשת. המשיב אשר חפץ בגירושין בנה לעצמו חיים חדשים על יסוד פסק התרת הנישואין שניתן בתאריך 6.9.92. המשיבה ניסתה בדרכים שונות להשיב את הגלגל אחורנית ולהשתחרר מן הפסק והוראותיו, וההליך שבפני הוא אחד מן הניסיונות האלה.

המבקשת שבה וטוענת, כי פסק התרת הנישואין שניתן מקפח אותה, וכי על פי הדין הרומני החל עליה ועל המשיב, עליו לזון אותה כל ימי חייה בשל כך שהיא במצב של אי כושר עבודה. המבקשת טוענת, כי לא ניתן היה להתיר את נישואיה למשיב ללא נוכחותה ועל יסוד הסכמת באת כוחה, שניתנה ללא סמכות.

5.התלבטתי לא מעט בדבר ההחלטה שיש ליתן בתיק זה. מחד גיסא, טענתה של המבקשת כי נישואיה למשיב הותרו שלא בנוכחותה ועל אף התנגדותה המפורשת, כפי שהובעה בכתב ההגנה שהגישה, מסברת את האוזן. קיימת אי נוחות בקבלת הסכמה של בן זוג לגירושין מפי שלוח בלא להיווכח שבעל הדבר מסכים להתרת הנישואין ולחיובים הכספיים הנלווים (השווה: סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-). ואולם, מאידך גיסא, יש להגן על זכותו של המשיב אשר מחזיק בפסק דין חלוט במשך תקופה ארוכה לפיו נישואיו למשיבה הותרו, והוא נמצא בסטטוס של "פנוי" מאז 6.9.92.

לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני ובטענות הצדדים, החלטתי כי דינה של הבקשה להידחות. אבאר טעמי.

המבקשת גילתה דעתה כי היא איננה משלימה עם פסק הדין שהתיר את נישואיה למשיב, והיא הגישה במועד בקשה לביטולו, אך מאותו שלב ואילך נעשו פעולות תמוהות וטעויות משפטיות רבות, אשר הצטברותן מביאה לכך שהיום, שש שנים לאחר פסק הדין, לא קיים הטעם המיוחד הנדרש להארכת המועד במקרה זה. במלים אחרות, אין המדובר במי שלא היה לו יומו בבית המשפט, כי אם במי שיכול היה להשיג על ההחלטה הפוגעת בו, לטענתו, אך הוא לא השכיל לעשות כן באופן יעיל.

ראשית , כמבואר, המבקשת קיבלה את הסכום שנקבע בפסק הדין כתנאי להתרת הנישואין במשרדה של עו"ד ורשואר, ובכך התנהגה כמי שמאשרת את ההסכם שביסוד פסק הדין. באותו מועד הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, אך הדבר לא מצא את ביטויו בהתנהגותה של המבקשת. המבקשת לא השיבה את הסכום שהתקבל, ואף לא הציעה לעשות כן. שנית , בד בבד עם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 4904/92). ערעור זה נמחק באופן תמוה ולא מובן עוד לפני שהתבררה הבקשה לביטול פסק הדין. הדבר לא נעשה בלחץ של בית המשפט המחוזי בפניו נתבררה הבקשה לביטול פסק הדין, כפי שניסתה באת כוח המבקשת לטעון. לא היתה כל מניעה בדין להותיר את הערעור על כנו ולדון בו לאחר כשלון ההליך לביטול פסק הדין (ראה: בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 26,22). שלישית , המבקשת השליכה את כל יהבה על הבקשה לביטול פסק דין, ואולם לא הציגה בפני בית המשפט את התצהיר מיום 21.3.93 של חברתה, אשר יכול היה לסייע לביסוס טענותיה; לא הוגש תצהיר מטעם עו"ד ורשואר; ולא הוצגו אישורים רפואיים המתייחסים למצבה הרפואי של המבקשת ביום הדיון (6.9.92) אלא אישורים כלליים ומאוחרים יותר. לבסוף , לאחר שנדחתה הבקשה לביטול פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון במקום בקשה לרשות ערעור. במשך השנים שחלפו מאז הוגש הערעור לא נעשה דבר, ורק ערב בירור הערעור - עם שינוי הייצוג - חלה תפנית באופן ניהול ענייניה של המבקשת וניסיון לתקן את טעויות העבר.

6.קבלת בקשת המבקשת משמעותה מתן אפשרות לברר היום את השאלה אם צדק בית משפט קמא עת דחה את הבקשה לביטול פסק הדין משנת 1992. אני סבורה, כי אין לאפשר זאת למבקשת בשלב זה, שכן היא החמיצה את ההזדמנויות שהיו לה לעשות כן - יותר מפעם אחרת. למעשה, המדובר בשלוש הזדמנויות שהיו למבקשת להשתחרר מפסק הדין המכביד שניתן בשנת 1992, אך הן לא נוצלו כדבעי. כוונתי לניהול כושל של הבקשה לביטול פסק הדין; מחיקת הערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט העליון; והגשת הליך שגוי לאחר דחיית הבקשה לביטול פסק הדין. את מחדליה של המבקשת יש לזקוף לחובתה, ולא לחובת המשיב אשר זכותו שלא להיות מוטרד עוד בגין ההליכים מושא הבקשה הלכה והתעבתה במשך השנים.

אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.