רע"א 2399/98 אריה בן ישראל נ. ניב עמית

1.המבקש הגיש תביעה כנגד המשיב בהסתמך על הסכם שלטענתו נכרת ביניהם, ולפיו היה על המשיב לשלם לו סכום של 88,000 ש"ח. טענת ההגנה המרכזית של המשיב היתה שההסכם הנושא את חתימתו בלבד הוא אינו אלא שלב במהלך המשא ומתן שלא השתכלל לכדי חוזה מחייב. וזאת משום שלא התקיימה גמירות דעת של שני הצדדים להתקשר בהסכם זה כחוזה מחייב. בית משפט השלום, בהסתמך על מכלול הראיות שהיו לפניו, דחה טענה זו וקבע שמהעובדות עולה גמירות דעתם של הצדדים. לפיכך זכה המבקש בתביעתו והמשיב חוייב בתשלום סכום התביעה. בבית המשפט המחוזי נהפכה תוצאה זו. בית המשפט התערב במסקנותיה של הערכאה קמא, וקבע שמהעובדות שהוכחו עולה כי הצדדים לא ראו את ההסכם כחוזה מחייב, וכי לא התקיים יסוד גמירות הדעת.

2.המבקש טוען כי הקביעה שלא התקיים יסוד גמירות הדעת היא מוטעית. עוד הוא טוען, שבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, צריך היה להמנע מהתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה. התערבות זו היתה, לטענת המבקש, התערבות בממצאי העובדה ובהערכת המהימנות, ולא בתהליך הסקת המסקנות מהממצאים.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות קמא הגעתי למסקנה כי לא עולה מהם כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. לפיכך, לפי ההלכה של בית משפט זה (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123), לא מתקיימת הצדקה למתן רשות לערעור שני.

הבקשה נדחית.