בש"פ 2423/99 דוד ביטון נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטה בעניין פסלות שופט שניתנה במסגרת ת.פ. 3573/98 בבית משפט השלום בירושלים.

המבקש ציין בבקשתו כי בית משפט השלום לא יידע את המבקש באשר למועד שבמסגרתו יש להגיש את הערעור על החלטתו. לפיכך, משדחה בית המשפט את מועד ההקראה נוצר הרושם אצל המבקש כי הוא רשאי להגיש ערעור על החלטת בית המשפט עד למועד הקראת כתב האישום.

עוד טוען המבקש כי על בית המשפט הייתה חובה להאיר את עיניו בנוגע לפרק הזמן שבמסגרתו ניתן לערער על החלטתו. כמו כן טוען המבקש כי הוא פעל בתום-לב וללא כוונת זדון.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטעמה של המשיבה, טעותו של המבקש איננה נימוק שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד. כמו-כן, טוענת המשיבה כי לא היה זה מחובתו של בית המשפט לבאר למבקש את המועדים לערעור על החלטה בעניין פסלות שופט.

סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב - 1982 [ להלן - החסד"פ] קובע את האפשרות לערער על החלטה בעניין פסלות שופט מייד ולא במסגרת הערעור על פסק הדין, וזאת כחריג לכלל הרחב לפיו אין ערעור על החלטות ביניים במסגרת הליך פלילי.

סעיף 147 לחסד"פ קובע כי הערעור יוגש תוך חמישה ימים מיום מתן ההחלטה. בנדון דידן, ניתנה ההחלטה נשוא בקשה זו, במעמד הצדדים, ביום 21.3.99. מתיק בית המשפט עולה כי הערעור על החלטה זו הוגשה רק ביום 12.4.99. לאמור, עניין לנו באיחור ניכר יחסית לזמן שנקצב בחוק להגשת ערעור מעין זה.

בב"ש 293/87 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' הלוי , פ"ד מא(2)530 נקבע כי הוראת סעיף 90 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], המקנה לרשם סמכות להאריך מועדי ערעור, חלה אף על כל אותם ערעורים שנקצב מועד להגשתם בלא שנקבעה סמכות מפורשת להארכת מועד. עוד נקבע, כי בניגוד לסדרי הדין במשפט האזרחי, אין צורך בטעמים מיוחדים ודי בנימוק סביר המצדיק הארכת מועד.

עם זאת, נקבע לא אחת כי ככלל, רשלנותו של בעל דין משמשת שיקול לדחיית בקשה בהקשר זה. עמד על כך כבוד השופט ד' לוין בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353 בקובעו (שם, בעמ' 357):

"....יש לתת את הדעת לסיבות ולגורמים שבעטיין הוגש הערעור באיחור. אם היה זה בשל גורמים שבשליטת המערער כגון רשלנות וזלזול בטיפולו בעניין, או שמא היה זה בשל סיבות לא צפויות, שלמערער לא הייתה שליטה בהן, כגון קריאת פתע לשירות מילואים וכולי"

ומוסיף השופט וקובע:

"מאידך גיסא, הנטייה היא לדחות בקשה כזו כשבידי בעל הדין היה להימנע מאיחור זה. כך למשל חוסר ערנות וחוסר זריזות מספיקים הצדיקו דחיית הבקשה..."

בהסתמך על כללים אלה, מקובלת ההבחנה הבאה: (ב"ש 56/86 המצוטט בבש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 99(2) עמ' 1414:

"ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין... לפי אותו עיקרון, טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כמצדיקים הארכת מועד, כגון - התרשלותו של בעל הדין..."

על דברים אלה, הוספתי כי ככל שמשך האיחור רב יותר, כך יגבר גם משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה ולהפך. כמו-כן ציינתי כי ראוי ליתן משקל מסוים למהות העניין עליו סב הערעור ולסיכויו הלכאוריים, ככל שניתן לעמוד עליהם.

במקרה זה, נקל לראות כי הנסיבות לאיחור בהגשת הערעור נעוצות במבקש ורק בו. בדיקה קצרה של הדין על ידיו הייתה מעמידה אותו על טעותו. המבקש הוא אשר צריך לשאת בסיכון התרשלותו. זאת ועוד, גם יתר השיקולים שהוזכרו לעיל, תומכים בדחיית הבקשה. הערעור הוגש בשיהוי ניכר יחסית למועד שנקצב להגשתו בדין. כמדומה, אף סיכויו של ערעור זה להתקבל, אינם נראים על פני הדברים גבוהים.

כללו של דבר, לאור כל האמור לעיל, מורה אני על דחיית הבקשה.