ב בית המשפט העליון בירושלים
רע"א 2438/98
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט מ' אילן
המבקש : מנהל מס רכוש חיפה
נגד
המשיב : שמואל מוטיוק
בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום 5.3.98 בע"ש 5391/97
שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ד' ביין
בשם
המבקש : עו"ד יהודה ליבליין
בשם
המשיב : עו"ד יובל שלהבת ועו"ד מיכאל מגידיש
פסק - דין
השופט מנחם אילן
זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ביין) אשר קבל את ערעורו של המשיב דנן על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס רכוש וקרן פצויים (להלן החוק). המבקש מנהל מס רכוש-חיפה אינו משלים עם פסק הדין מכאן הבקשה שלפנינו.
הרשינו את הערעור ודנו בבקשה כאילו היתה ערעור. שמענו את טענות בעלי הדין בעל פה לגופו של ענין וגם אפשרנו להם להגיש השלמה בכתב לטיעוניהם, לאחר שמיעת הטענות בעל פה.
העובדות והשתלשלות ההליך
ביום 7 במאי 1996 פנה המשיב למבקש בתביעה לפי החוק. לפי הנטען בתביעה נגרם למשיב נזק מלחמה ישיר בתקופת מבצע "ענבי זעם", כאשר נתבקש על ידי כוחות הבטחון ב- 17.4.96 לעזוב את ביתו בנהריה יחד עם בני משפחתו, מחשש שמא יפגעו בירי קטיושות. לדבריו, כאשר שב לביתו ב- 18.4.96 התברר שהדירה נפרצה ותוכנה נבזז. פנייתו לחברת הבטוח בה היה מבוטח ביתו הושבה ריקם בנימוק שמדובר בנזקי מלחמה. לאחר שנדחתה תביעתו מחברת הבטוח, תבע המשיב מהמבקש לפצותו בסכום של 40,618 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית.
המבקש דחה את תביעת המשיב על הסף, ב- 17.6.96, בנמוק שהנזק הנטען אינו נזק מלחמה.
המשיב ערער לועדת הערר, וביום 14.7.1997 נדחה ערעורו. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל בנושא העקרוני, והדיון הוחזר למבקש לשם קביעת גובה הנזק.
בשעתו הטיל המבקש ספק אם הפריצה אמנם ארעה בתקופה בה נעדר המשיב מביתו לפי הוראת כוחות הבטחון. גם ועדת הערר מציינת כי מעיון בדו"ח המשטרה מתברר שלא נקבו בשעת הפריצה ולכן לא ניתן לקבוע אם הגניבה בוצעה או לא בוצעה בעת שהתושבים התבקשו לפנות את האזור, אך גם אם כך היה אין נזק הגניבה נכנס בגדר "נזק מלחמה". נראה כי הטענה שלא הוכח שהפריצה ארעה בשעה שהבית היה נטוש בהוראת כוחות הביטחון נזנחה בטיעונים לפנינו, כמו גם בבית המשפט המחוזי. בעת הדיון בשתי הערכאות יצאו הכל מכלל הנחה שאין מחלוקת עובדתית לגבי שתי עובדות: הראשונה היא, שהמשיב ומשפחתו אמנם נטשו את הבית לפי דרישת כוחות הבטחון; והשניה, שהבית אמנם נפרץ ותכולתו נגנבה בזמן שהמשפחה נעדרה ממנו לפי הוראת כוחות הבטחון.
בפנינו הטענות נסבו רק סביב השאלה העקרונית אם יש לראות בנזקו של המשיב " נזק מלחמה " במובן החוק.
נימוקי הערכאות הקודמות
דעת הרוב בועדת הערר הייתה שהנזק הנטען אינו "נזק מלחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק. דעת הרוב בועדה תמכה יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צבי טל - כתוארו אז) בע"פ 66/92 (פורסם ב"מיסים" ז5/ (אוקטובר 1993) עמ' ה- 238). בפסק הדין הנ"ל נקבע כי:
"כשיש גניבה למטרות פליליות, אין לראות בכך נזק שנגרם עקב פעולות מלחמה או עקב פעולות איבה נגד המדינה".
כך נקבע אפילו אם חילוץ הגניבה (מידי הגנבים) דורשת פעולה מלחמתית ממש. שם היה מדובר ברכב שנגנב בירושלים והועבר על ידי הגנבים לכפר ערבי שמעבר לקו הירוק. אף על פי שהיה ידוע למשטרה מקום הימצאו של הרכב לא נכנסה המשטרה לכפר בגלל הסכנה שבדרך משום שלא עמד לרשותה כח צבאי להתגבר על התנגדות במקרה שתהיה כזאת.
דעת המיעוט הצטרפה לתוצאה של דעת הרוב אך מנמוק אחר. לדעת המיעוט פינוי הבית לפי הוראת גורמי הבטחון נכלל בגדר פעולה מלחמתית, אך לגבי הפריצה עצמה אי אפשר לקבוע אם זו נעשתה במהלך "עסקים" שגרתי של עבריינים או תוך נצול העובדה שתושבי האזור פונו. לדעת המיעוט צריך לגשת לענין בגישה אקטוארית, מכיון שדחיית הערר פרושה הטלת האחריות על חברות הביטוח, תהיה התוצאה שחברות ביטוח יסרבו לבטח את ישובי הצפון. כדי להמנע מתוצאה זו יש להכיר בנזק כנזק מלחמה. לדעת המיעוט יש מקום לחייב את מס רכוש וקרן פיצויים לשלם רק אם יוכח שסה"כ הפריצות בתקופת הפינוי עלה על הממוצע בזמנים רגועים. כיוון שכזאת לא הוכח, באותו מקרה, הצטרף לדעה שיש לדחות את הערר.
המשיב לא השלים עם החלטת ועדת הערר וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה. השופט הנכבד ד"ר ביין קבל את הערעור. השופט הנכבד מאזכר את ההגדרה שבסעיף 35 לחוק אשר זו לשונה:
"נזק מלחמה" - נזק שנגרם לגופו של נכס עקב פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל".
השופט קובע כי הנזק הנטען, הגם שאינו לגופו של נכס, כהגדרתו בסעיף 35 הנ"ל, הנו בגדר הנזקים שהחוק חל עליהם. הסיבה לכך היא, ששר האוצר עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 38 ב(א) לחוק, באישור ועדת הכספים של הכנסת, והתקין תקנות לפיהן ישולמו פיצויים בעד נזק מלחמה לחפצים שאינם נכס והנמצאים בבית מגוריו של אדם. על כך אין חולקין בפנינו.
עוד קובע השופט בפסק דינו כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמבצע "ענבי זעם" נכנס בגדר המושג "פעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל", כאמור בסעיף 35 לחוק. השאלה היחידה היא האם הנזק נגרם "עקב" פעולת מלחמה כזו. לדעת השופט השאלה המרכזית היא, שאלת קיום הקשר הסיבתי בין פעולת המלחמה לבין הנזק.
השופט מגיע למסקנה שבנושא התביעה מדובר בקשר סיבתי עובדתי בלבד. שכן, לא מדובר ב"אשם" מצד המדינה וממילא אין מקום לדון בנושא של הפסקת הקשר הסיבתי על ידי "גורם זר מתערב". קרי, הפורץ.
עוד קובע השופט שהחוק מטיל "אחריות חמורה", אך זו לא אחריות מוחלטת כי החוק מקנה הגנות מסוימות למדינה כגון זו הקיימת בתקנה 7(א) לתקנות מס רכוש פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) תשל"ג 1973.
השופט הנכבד מציע את מבחן הסיכון כמבחן עדיף במקרה שמדובר באחריות ללא אשמה, כפי שנפסק לגבי אחריות מוחלטת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראה ע"א 358/83 שולמן נגד ציון פד"י מ"ב(9) 852, 866).
מכאן מגיע השופט למסקנה שיש לקבל את הערעור משום,
שה"תופעה שפורצים וגנבים מנצלים מצב מלחמתי שבו תושבים נוטשים את בתיהם לשם ביזה, היא תופעה ידועה ואין ספק שהיא אחד מהסיכונים של מצב בו מתבצעות פעולות מלחמה".
עוד קובע השופט שהעובדה שהתוצאה היתה יכולה, באופן היפוטתי, לקרות גם אחרת לא צריכה לשנות את הטלת האחריות על המבקש.
דיון והכרעה
נראה לי שהאבחנה שהשופט הנכבד מאבחן מקרה זה מן המקרה שנדון בע"ש 66/92 של בית המשפט המחוזי בירושלים במקומה. במקרה ההוא נטען שעצם המעשה של גניבת הרכב היא מעשה איבה. לפי טענת התובעת, מפני שהרכב נגנב על ידי ערבים מהשטחים ונלקח אל מעבר לקו הירוק. נקבע שגניבה ממניעים פליליים אינה מעשה מלחמה. בכגון דא בודאי שהמניע קובע, וכשהמניע הוא פלילי, אין זה חשוב שבאותה עת היו גם פעולות עוינות למדינה מעבר לקו הירוק פעולות שמנעו את תפיסת הגנבים והחזרת הרכוש.
במקרה דנן אין טענה שעצם הפריצה והגניבה היו מעשה איבה או פעולת מלחמה. הטענה היא שהנזק הזה התאפשר עקב פעולת מלחמה שבוצעה על ידי צבא הגנה לישראל.
מה שכנראה לא הובא לידיעת השופט בבית המשפט המחוזי בחיפה הוא כי על פסק הדין הנ"ל על כב' השופט צבי טל בבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה בקשת רשות ערעור שנתקבלה, ובמסגרת הערעור הוחזר התיק לועדה עם רשות שנתנה למערערת להגיש ראיה נוספת. הועדה דנה, וחזרה והכירה בנזק כנזק מלחמה. מנהל מס רכוש חזר וערער לבית המשפט המחוזי בירושלים והפעם ניתן פסק דין על ידי כב' הנשיא ו. זיילר, אשר שב וקיבל את ערעורו של מנהל מס רכוש, וקבע כי הנזק של גניבת המיניבוס של המשיבה, שחנה בקרית יובל בירושלים, אינו נזק מלחמה.
חברת ס.ת.ו. בקעות בע"מ, בעלת המיניבוס שנגנב, לא אמרה נואש וחזרה והגישה בקשת רשות ערעור. בעוד ערעור זה שלפנינו תלוי ועומד ניתן פסק דין בבקשה האמורה והיא רע"א 6904/97. בא כוח המדינה בקש בהסכמת בא כוח המשיב להוסיף פסק דין זה כאסמכתא בערעור ובאי כח שני בעלי הדין קבלו רשות בעת הדיון בפנינו להשלים את טענותיהם בכתב תוך התייחסות לפסק הדין ברע"א 6904/97. בפסק הדין הזה חזר בית משפט זה ודחה את ערעורה של חברת ס.ת.ו. בקעות וקבע שהנזק בו מדובר אינו נזק שהוסב באופן שהחוק חל עליו.
כל אחד מבאי כח בעלי הדין נדרש לפסק הדין בסכומיו, זה מסתמך עליו וזה מאבחן ממנו. חוות הדעת בפסק הדין כתובה על ידי השופט תיאודור אור וחבריו השופטים טובה שטרסברג כהן ויצחק אנגלרד הסכימו עמו. מדובר בפסק דין יסודי ומפורט המכיל 26 עמודים והוא מכיל פרק על ההיסטוריה החקיקתית והמסגרת הנורמטיבית של נושא הדיון. בסכומו של הפרק הזה קובע בית המשפט כי החוק מגלם בתוכו רעיון של ביטוח אך יש לו גם מאפיינים של מיסוי.
לגופו של ענין נקבע בפסק הדין כי בהעדר ראיות לכך שגניבת הרכב נעשתה מתוך מניע לאומני יש לראות בו אירוע פלילי, שאינו בגדר " נזק מלחמה " במובן החוק.
בא כוח המדינה תומך יתדותיו בפסק הדין ברע"א 6904/97 הנ"ל, וטוען כי גם במקרה דנן אין כל ראיה לא ישירה ולא נסיבתית לקיום מניע לאומני במעשה הפריצה והגניבה לביתו של המשיב. לכן, מן הדין לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעת המשיב. לעומת זאת, בא כוח המשיב טוען כי, המדינה מנועה מלטעון שלא מדובר באירוע שהוא נזק מלחמה משום שהחל ממכתבו הראשון למבקש הוא מציין שדירתו "נבזזה" ועל כך לא באה כל הסתייגות. למעשה, לטענתו, בדיון בפני הועדה לא היתה מחלוקת כלל שמדובר בביזה ולכן לא היה עליו להביא ראיות כלשהן. לביזה יש קונוטציה של מעשה איבה או מעשה מלחמתי לדעתו.
נראה לי שבא כוח המשיב טועה מבחינת הלשון העברית. המילה "ביזה" מתורגמת במילונו של אבן שושן כ" רכוש שנגזל ". הגזילה לא צריכה להיות דוקא ממניע לאומני. ענין זה נראה לי משני. גורלו של ערעור זה לא יחרץ על בסיס סמנטי. השאלה אינה מהי הוראת המילה ביזה בעברית, אלא אם במקרה דנן יש ראיה מספקת להסיק ממנה שמדובר ב"נזק מלחמה" במובן החוק.
לגופו של ענין אני מסכים שפסק הדין ברע"א 6904/97 ס.ת.ו. בקעות נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים אינו ישים במקרה דנן מפני שאין הנדון דומה לראיה. בענין זה אני מסכים לאבחנה שעשה השופט קמא לאחר השוואה בין פסק הדין הראשון שניתן בענין ס.ת.ו. בקעות (ע"ש 66/92 של בית המשפט המחוזי בירושלים) לבין המקרה שלנו. ברע"א 6904/97 נטען שעצם הגניבה הוא "מעשה איבה". במקרה דנן כלל לא נטען שהפריצה והגניבה הם "מעשה איבה" נטען רק שזהו נזק הנובע "ממעשה מלחמה" או אם תרצה לומר "פעולת איבה" שכן המשיב ומשפחתו נתבקשו לעזוב את הבית מחשש ירי קטיושות שיבוא בתגובה למבצע "ענבי זעם". מבצע "ענבי זעם" הוא "פעולת מלחמה" על ידי צה"ל, וירי הקטיושות מלבנון הוא ללא ספק מעשה איבה.
אני גם מסכים עם השופט הנכבד בבית המשפט קמא שפעולות ביזה הנעשות בבתים נטושים בישוב שננטש עקב מעשה מלחמה הם בגדר "נזק מלחמה" לפי החוק. למרות האמור אני סבור שדין הערעור להתקבל וזאת משום שאין תשתית ראייתית לקביעתו של השופט שמדובר בביזה בישוב שננטש מתושביו עקב מעשה מלחמה.
השופט הנכבד מציין בפסק דינו כי:
"לדעתי התופעה שפורצים וגנבים מנצלים מצב מלחמתי שבו תושבים נוטשים את בתיהם לשם ביזה, היא תופעה ידועה ואין ספק שהיא אחד הסיכונים של מצב בו מתבצעות פעולות מלחמה".
ועוד מציין השופט בהמשך:
"המערער בודאי לא היה היחיד שפונה אלא פונו גם שכניו מצב זה יצר לכאורה הזדמנות טובה לגנבים לבצע את ההתפרצות".
לקביעה אחרונה זו אין כל תשתית ראייתית. אילו הוכח שאמנם פונה ישוב או פונתה שכונה שלמה הייתי סבור כמו השופט קמא, שהביזה היא חלק מנזקי המלחמה. אולם, כל מה שאנו יודעים מבחינת הראיות הוא, שביתו של המשיב נפרץ ותכולתו נגנבה.
פריצות וגניבות קורות במשך כל ימות השנה ואפילו כשאנשים בביתם.
אינני מסכים עם קביעתו של השופט קמא שמשתמע מתוך מכתבו של המבקש אל המשיב, בו הוא דוחה את תביעתו על הסף, כי אין מחלוקת שהנסיבות היו של פנוי כל התושבים.
אין במכתב יותר ממה שכתוב בו, והוא שלדעת המבקש החוק אינו חל על נזק שנובע מעבירה פלילית. אפשר לחלוק על חוות הדעת המשפטית הזאת אבל אי אפשר ללמוד ממנה שיש הסכמה בעובדות שכלל לא נטענו על ידי המשיב במכתבו.
אני מביא את ההתכתבות שקדמה לדיון בועדה:
המשיב פנה ב- 7.5.96 למבקש במכתב שזו לשונו:
"לכבוד
הממונה על מס רכוש וקרן פיצויים
האוצר - מס רכוש
רח' הרצליה 33
חיפה
ג.א.נ.
הנדון: תביעת מס רכוש - נזק מלחמה מיום
17-18.4.96
1.הריני לפנות אליכם בתביעה ע"פ תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלומי פיצויים) (חפצים ביתיים) התשל"ג 1973.
2.בתאריך הנדון עקב הוראות כוחות הבטחון נאלצתי לעזוב את ביתי (בדירה לא קיים מקלט או חדר בטחון) כאשר בסמוך נפלו קטיושות ונגרמו נזקים.
3.עם שובי לדירה למחרת התברר כי במהלך התקפות הקטיושות הדירה נפרצה ונבזזה, ונגנבו חפצים ביתיים בשווי של אלפי ש"ח.
4.אבקש לפצותני בהתאם לתביעתי המפורטת הרצ"ב.
(-)
על כך השיב המבקש במכתב הבא:
"לכבוד
הא' שמואל מוטיוק
רח' תל-חי 45
נהריה 22288
אדון נכבד,
הנדון:
מכתבך מיום 7.5.96
אנו מטפלים בנזקים ישירים שנפגעו כתוצאה מפעולות איבה ואו מלחמה, כהגדרתם בסעיף 35 לחוק.
אין גניבה נכללת בסעיף חוק הנ"ל.
לשם כך יש לפנות למשטרת ישראל לטפל בתביעתך ואו לחב' הביטוח במידה והינך מבוטח.
בכבוד רב
יוסף חסון
רכז חוליה פיצויים
מהתכתבות זאת אי אפשר להבין שאין מחלוקת שמדובר בפינוי אזור שלם. מסתבר מתוך המכתבים, שכל מי שהיה לו מקלט לא פונה, ולא ברור כלל שמישהו זולת משפחת המשיב פונה.
משום כך נראה לי שדין הערעור להתקבל. אני הייתי מטיל על המשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח בערכאתנו.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
ניתן היום, י"א בשבט תשנ"ט
(27.1.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98024380.
T07