רע"א 2442/17 שאדו מרק נ. אסתר (ביטון) כהן

1.בין המבקש למשיבה נכרת חוזה שתכליתו רכישת דירה חדשה עבור המבקש, והענקה של רבע מהזכויות בה במתנה למשיבה, על רקע היחסים המיוחדים ששררו ביניהם. במסגרת החוזה התחייב המבקש להעניק למשיבה הון ראשוני לרכישת הדירה ולממן את כל תשלומי המשכנתא הנדרשים. כן נקבע כי עד לסיום תשלומי המשכנתא הדירה תירשם במלואה על שם המשיבה, וכי לאחר מכן יועברו 75% מהזכויות בה על שמו של המבקש. בשלב מסוים גבה הר בין הצדדים, והמשיבה סירבה לקבל מהמבקש בחזרה את תשלומי המשכנתא. על רקע זה טענו שני הצדדים בבית משפט השלום כי הצד השני הפר את המוטל עליו על פי החוזה וכי החוזה בטל: המשיבה טענה כי המבקש הפר את החיוב לממן את תשלומי המשכנתא, ואילו המבקש טען כי המשיבה סירבה לקבל ממנו את התשלומים ובכך הפרה את התחייבותה.

בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקש, קבע כי המשיבה היא שהפרה את החוזה, כי החוזה בטל וכי יש להשיב למבקש את הסכומים שבהם נשא. בית המשפט המחוזי קיבל בדעת רוב את ערעורה של המשיבה בנקודה זו, וקבע כי לא הוכח שסירובה לקבל מידי המבקש את תשלומי המשכנתא עולה לכדי הפרה של החוזה ביניהם, הן מכוח קביעת החוק החל על המצב שלו טען המבקש, הן מפני שבנסיבות העניין לא הוכיח המבקש כי לא היה מסוגל לקיים את החיוב המוטל עליו. התוצאה על פי עמדה זו היא שעד למועד פתיחת ההליך בבית משפט השלום – לא הפר אף צד את החוזה, ולכן אין להורות על בטלות החוזה מכוח התביעה שהוגשה בבית משפט השלום. בדעת המיעוט נקבע כי גם אם אף אחד מן הצדדים לא הפר את חיוביו – מן החומר שהגישו שני צדדים עולה כי שניהם ראו בשלב כלשהו את החוזה כבטל, ולכן יש להורות על ביטולו מכוח הסכמת הצדדים, ועל השבה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, ובקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לצידה.

המבקש מעלה ארבע טענות מרכזיות. שתיים מהן נוגעות לסעיף 43(א)(1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שעליו, בין היתר, התבסס בית המשפט המחוזי. סעיף זה עוסק במקרים שבהם נמנע קיומו של חיוב חוזי מסיבה התלויה באחד הצדדים לחוזה, תוך שנקבע כי במקרה כזה המועד לקיום החיוב נדחה עד להסרת המניעה. ראשית טוען המבקש כי זכות הטיעון שלו נפגעה, שכן הצדדים לא קיבלו הזדמנות להתייחס לסעיף זה בטרם מתן פסק הדין. שנית, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בפירוש שנתן בפסק הדין לסעיף זה. טענה שלישית של המבקש היא כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, המשיבה מנעה ממנו מלקיים את התחייבותו באופן העולה לכדי הפרה של החוזה. טענה רביעית היא כי גם אם החוזה לא הופר, יש להורות על ביטולו לנוכח הסכמה משתמעת של הצדדים, שסברו כי החוזה בוטל – אף כי כל אחד תלה זאת בהפרת החוזה על ידי הצד השני. לעומת זאת, המשיבה סומכת ידה על הקביעות הרלוונטיות של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי.

2.דין הבקשה להידחות. שתיים מן הטענות המרכזיות של המבקש עוסקות באופן שבו פירש ויישם בית המשפט המחוזי את סעיף 43 לחוק החוזים. דא עקא, עיון בפסק הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי פסע בשתי דרכים חלופיות המביאות לאותה תוצאה. לצד הדרך הפוסעת דרך סעיף 43 לחוק החוזים, שבמסגרתה ההנחה היא שצד אחד לחוזה מנע מן הצד השני מלקיים את חובותיו – נקבע גם כי המבקש לא הוכיח ממילא כי המשיבה מנעה ממנו את האפשרות לקיים את חובותיו החוזיות. עולה אפוא כי הדיון בסעיף 43 לחוק החוזים נערך מעבר לנדרש. בנסיבות אלה הדיון בסעיף זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וניתן להותיר את קביעות בית המשפט ביחס לסעיף זה לעת מצוא.

המבקש משיג גם נגד קביעתו העובדתית של בית המשפט, לפיה היה בידו לשלם את תשלומי המשכנתא חרף אי-שיתוף הפעולה מצד המשיבה. על פי טענת המבקש, חוסר שיתוף הפעולה מצידה מנע ממנו מלקיים את התחייבויותיו החוזיות, ומשכך עולה הוא לכדי הפרת החוזה. עיון בחומר שצורף בהליכים קמא מלמד כי סוגיה זו לא לובנה. כל שנקבע כממצא עובדתי הוא שהמשיבה סירבה לקבל שיקים ששלח לה המבקש באמצעות אחיינו. מכאן קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכיח המבקש כי לא היה יכול לשלם את המשכנתא ישירות לבנק, או להעביר את הכסף למשיבה באמצעות העברה בנקאית. בל נשכח כי המבקש הגיש בבית משפט השלום תביעה בגין הפרת חוזה, ועליו היה מוטל הנטל להוכיח כי המשיבה הפרה את החוזה עמו. מכיוון שההפרה הנטענת היא מניעת האפשרות לקיים את חיוביו, הנטל להוכיח זאת הוטל על שכמו. בנסיבות אלה, ולפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

לבסוף, אף אין מקום לקבל את טענת המבקש כי יש לאמץ את עמדת דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. מן החומר לא עולה תמונה ברורה לגבי מפגש רצונות בין הצדדים, בכל הנוגע לביטול הסכמי של החוזה. ההפך הוא הנכון. טענות המבקש כוונו כלפי ביטול החוזה, כך שכל הסכומים ששילם יושבו לכיסו, והתשלום עבור הדירה יוטל במלואו על המשיבה. לעומת זאת, טענת המשיבה כי החוזה בוטל כוונה לכך שהמבקש הפר את התחייבויותיו, ולכן היא רשאית להותיר את הדירה רשומה על שמה תוך הותרת נטל המימון על שכם המבקש. הנה כי כן, לא עמדה בפני בית המשפט תשתית המצדיקה חריגה מדחיית טענות הצדדים בכתבי הטענות, בדבר הפרה הדדית של החוזה.

לסיכום, אין לקבל את דעת המיעוט בנסיבות העניין, הואיל והמשיבה רצתה לממש את החוזה ולא לבטלו. מכאן שאין עמדה אחידה ומוסכמת בדבר ביטול החוזה. אשר לעמדת הרוב, אמנם זו קבעה כי לא הייתה הפרה גם בהתבסס על סעיף 43 לחוק החוזים – סוגיה משפטית מעוררת מחשבה – אך קביעה זו נעשתה מעבר לדרוש. כך לנוכח הקביעה הנעוצה בראיות שהוצגו, לפיה בניגוד לטענת כל צד – הצד האחר לא הפר את החוזה, ולכן במועד הגשת התביעה עמד החוזה בתוקף.

3.הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.