רע"א 2461/03 שלמה סרי נ. עיריית בת ים

המבקש ובן דודו, שהיו הבעלים של מגרש – עליו התגורר המבקש – הקימו את חברת ירושלים 55 בת-ים בע"מ (להלן: החברה), ולה מכר בן הדוד את חלקו בשלמות, ואילו המבקש הותיר בידו 341/1474 חלקים במגרש. ברם, ביום 12.6.60 התפטרו המבקש ובן דודו מניהול החברה, ומינו במקומם את הקבלנים גד ברכיהו ומרדכי בן נפתלי (להלן: הקבלנים); שקיבלו את כל מניות החברה, והם היו אמורים להקים בית-משותף (להלן: הבית). בגדר זאת, חתם המבקש על ייפוי-כוח בלתי חוזר הממנה את ברכיהו לבצע פעולות הנוגעות לבית החדש שיוקם על המגרש. לפיכך, פנו הקבלנים לקבלת היתר בנייה (להלן: ההיתר) המאפשר גם בניית אולם כשטח לצורכי ציבור (להלן: האולם), ובהתאם הקימו את הבית, שנרשם – יחד עם ביתו של המבקש – בשנת 1960, בפנקס הבתים המשותפים, כבית משותף; כשביתו של המבקש הוגדר "בניין א'", ואילו הבית הוגדר "בניין ב'".

על-פי הרישום בפנקס הבתים המשותפים, 1133/1474 חלקים בכל דירה יירשמו בבעלותה של החברה, ואילו 341/1474 חלקים בכל דירה יירשמו בבעלותו של המבקש. בהתאם לכך, גם האולם – שהיה במרתפו של הבית, ושסומן בפנקסי הבתים המשותפים כדירה מס' משנה 16/3 – נרשם אף הוא, כמו כל דירה בבית, באותה חלוקה (להלן: הרישום). בסופו של התהליך, הועברו הדירות שבבניין א' על שמו של המבקש בלבד, ללא תמורה, ואילו הדירות שבבניין ב' הועברו על שם רוכשיהן, למעט האולם, כאשר המבקש לא נטל חלק במכירת הדירות, ובהתאם גם לא בסכומים שקיבלה החברה עבור דירות אלו; זאת משאישר הוא כי קיבל מהקבלנים את התמורה הכספית המלאה בעד חלקו במגרש.

או אז בשנת 1997, התברר למערער – לטענתו במקרה – כי 341/1474 חלקים מהאולם היה רשום על שמו, וכי המשיבה היא זו שמחזיקה באולם ומפעילה במקום ספריה ציבורית מזה 37 שנים. משפנה המבקש למשיבה בדרישה לסילוק ידה מהאולם ולתשלום דמי שימוש ראויים, דרישתו נדחתה.

לפיכך, פנה המבקש לבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו בפניו טען, כי בשונה מהדירות ב"בניין ב'", האולם לא נמכר, ולכן נרשם על-פי חלקו של כל צד. לטענתו, המשיבה העלימה ממנו, כל השנים, דבר היותו בעלים בחלק מהאולם, והוא ידע על כך אך במקרה.

מנגד טענה המשיבה, כי האולם נמכר לה, על-ידי החברה, אולם הליך המכירה לא הושלם ברישום האולם על שמה, ולכן נותר הרישום כפי שהיה בטרם מכירת האולם לה. עוד טענה המשיבה, כי העובדה ש- 341/1474 חלקים מהבעלות באולם רשומים על שם המבקש, מקורה בטעות ברישום הזכויות או חוסר תשומת לב. לטענתה, החברה התחייבה להעביר לה את הבעלות באולם, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ולכן קנתה היא זכות בעלות שביושר.

בית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו דחה את תביעת המבקש, בקובעו (השופטת רות רונן), כי המשיבה לא הצליחה להוכיח קיומה של התחייבות להעברת הבעלות באולם אליה. יחד עם זאת, ולאור חזקת תקינות מעשיה של הרשות המנהלית קבע הוא, כי החברה נתנה למשיבה זכות שימוש באולם כ"בת רשות", בהיותה מוסמכת לעשות כן מכוח ייפוי-הכוח שנמסר לה על-ידי המבקש, ומשזו שליחות לטובת צד ג', אין המבקש יכול לחזור בו מההרשאה שניתנה. לפיכך, ולאור התקופה הארוכה שעברה, אין לאפשר למבקש לסלק את המשיבה מהאולם. הוסיף בית-המשפט וקבע, כי אם הרשות ניתנה בתמורה, התמורה ניתנה מראש ולא מגיע למבקש תמורה נוספת, ואם הרשות ניתנה ללא תמורה, לא מגיע למבקש תמורה ממילא.

על פסק-דין זה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שדחה (השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ונורית אחיטוב) את הערעור בקובעו, כי ניתן להניח שהרישום מקורו בטעות, והרי משלא היה למבקש כל זכויות באחת מהדירות שנבנו בבית, כך גם לא היה לו מעולם זכויות באולם. בית-המשפט קבע, כי המשיבה גיבשה זכות בעלות שביושר, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין – וזאת ביסס, בין היתר, על הבקשה שהגישה החברה לקבלת ההיתר – הגוברת על הרישום של המבקש, שכן סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, נסוג מפני סעיף 166(א) לחוק המקרקעין; המכיר בזכויות שביושר שנוצרו טרם תחילת חוק המקרקעין.

או אז הוגשה הבקשה שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

לא מצאתי בכל טענות המבקש עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עיקר טענותיו הן טענות שבעובדה שאף אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ואילו המסקנות המשפטיות של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי. בנוסף, אין הבקשה מעוררת בעיה משפטית כללית.

הבקשה נדחית איפוא.