רע"א 2481/07 הר-דב עליזה נ. אישי ישיר - איי.די.איי. חב' לביטוח בע"מ

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (עא 1051/06, כבוד סגני הנשיא י' טמור ונ' הנדל, וכבוד השופטת ר. ברקאי). המבקשת, ילידת 1939, נפגעה בתאונת דרכים ביום 5.11.2001 ונגרמו לה שברים בצלעות, בעצם החזה ובעצם הבריח, וכן חבלות שונות. המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל ) קבע למבקשת תקופת אי-כושר עבודה מלא למשך שישה חודשים, ורופאה תעסוקתית קבעה שהמבקשת זכאית לשלושה חודשים נוספים של מגבלות על עבודתה. עוד קבע המל"ל כי המבקשת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 10%, אך אף שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, לא הפעיל את תקנה 15 באשר לנכותה התפקודית. כשבעה חודשים לאחר התאונה, ובטרם פגה תקופת אי-הכושר האמורה, שבה המבקשת לעבודתה כאחראית על הגביה ועל ספריית המתנ"ס ב"חברה למפעלי חינוך", אך היא פוטרה בסמוך לאחר מכן. המבקשת תבעה את פיצויה מן המשיבות, בטענה כי אלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד, במקום בו עבדה עובר לתאונה, עד לגיל הפנסיה, אך לאחר התאונה אוייש תפקידה, לא נמצא לה תפקיד קבוע אחר אצל מעבידה, ואף מאמציה למצוא עבודה אצל מעביד אחר כשלו.

בית-משפט השלום בדימונה (כב' השופטת ר' בהט) העמיד את כושר השתכרותה החדשית של המבקשת על סך של 4,673 ש"ח, וקבע שהיא תפוצה בגין אובדן שכר מלא מיום התאונה ועד לגיל 65 בסכום של 126,171 ש"ח. בצירוף סכומי הפיצוי בגין נזק מיוחד ובגין כאב וסבל, פסק בית-משפט השלום למבקשת פיצוי בסכום כולל של 175,321 ש"ח, ולאחר ניכוי תגמולים – 105,683 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט. בפסק-דין תמציתי, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורן של המשיבות, וקבע כי בהתחשב בכך שהערכאה הדיונית לא קבעה מפורשות את נכותה התפקודית של המבקשת או, למצער, ציינה כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית, וכן בשים לב לכך שהמבקשת לא המציאה כל אישור על פנייתה בכתב למעסיקים לצורך קבלתה לעבודה – יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותה מיום התאונה ועד ליציאתה לפנסיה (כולל תשעה חודשים של אובדן כושר השתכרות מלא) על מחצית הסכום שנפסק בבית-משפט השלום, קרי: סך גלובאלי של 63,085 ש"ח. עוד חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח.

בבקשתה מעלה המבקשת שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה , היא כי לא היה מקום לכך שבית-המשפט המחוזי יתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, לאמור: יתערב בקביעתו של בית-משפט השלום כי המבקשת עשתה מאמצים סבירים למצוא עבודה לאחר פיטוריה, הגם שהם לא נשאו פרי, ויקבע תחת זאת כי הדבר לא הוכח. לעניין זה מדגישה המבקשת את העובדה שבית-המשפט הגיע להכרעתו לאחר שנתן דעתו לכך שהמבקשת לא המציאה תכתובת מול מעסיקים אליהם פנתה, ומציינת, כי פניות כגון דא נעשות – לרוב – על-פה, ומעסיקים אינם נוטים להשיב להן בשלילה בכתב. טענתה השניה של המבקשת נוגעת לעניין סכומים שנוכו מהפיצוי הכולל במסגרת פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. עיקר טרונייתה של המבקשת מופנית כנגד הותרת סכום הניכוי על כנו (69,296 ש"ח, שהם מענק נכות בסך 26,931 ש"ח, דמי פגיעה לתקופה של 180 יום בסך 18,591 ש"ח, וסכום של 18,686 ש"ח בגין דמי אבטלה עבור 175 ימים), וזאת בפרט ביחס לניכוי של מלוא דמי האבטלה. לטענת המבקשת – לאחר שבית-המשפט קבע כי בסכום הפיצוי הובאה בחשבון תקופת אי-כושר מלא בת תשעה חודשים, היה מקום להפחית גם את סכום הניכוי של דמי האבטלה, כך שינוכו לכל היותר דמי אבטלה בגין שלושה חודשים.

בתגובתה טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בסוגיית חיפוש העבודה, וזאת בשל שני נימוקים חילופיים. ראשית, טוענת המשיבה כי במקרה דנן, קביעתו של בית-משפט השלום לפיה המבקשת חיפשה עבודה אינה קביעה שבעובדה, אלא היא "מסקנה מן העובדות. מסקנה מוסקת על פי ההגיון" שלגביה אין לערכאה המבררת יתרון על-פני ערכאת הערעור. לחילופין, טוענת המבקשת כי גם אם יוכרע שמדובר בקביעה עובדתית, הרי שנפל בה פגם היורד לשורשו של עניין והיא אינה מבוססת על פניה, ולכן היה מקום שבית-המשפט המחוזי יתערב בה. לעניין טענתה של המבקשת בדבר ניכוי דמי האבטלה, מלינה המשיבה על כך שהמבקשת הגישה את הבקשה לאחר שהתקבלה בקשת תיקון בעניין זה בבית-משפט השלום, ושעה שתלויה ועומדת בקשה נוספת בעניין בבית-המשפט המחוזי. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי יש לנכות את מלוא דמי האבטלה שקיבלה המבקשת, שכן הפיצוי נפסק עבור כל תקופת תוחלת עבודתה של המבקשת.

דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו.

אפנה ראשית לטענתה הראשונה של המבקשת. אכן, רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו גם ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ , פ"ד נ(4) 536, 545 (1997); ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן , פ"ד מא(1) 356, 363 - 364 (1987) ;

ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). כך ביתר שאת מקום שביסס בית-המשפט את הכרעתו על התרשמותו ממהימנות העדים שבאו בפניו (ראו למשל ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ (טרם פורסם, ניתן ביום 22.3.2005) בפסקה 15 לפסק-הדין). עם זאת, במקרה דנן, לא נראה שקביעותיו של בית-משפט השלום בעניין ניסיונות חיפוש העבודה של המבקשת שאבו מן היתרונות הברורים של הערכאה המבררת בכגון דא. כך עולה גם מהלשון שננקטה בפסק-הדין, לפיה " סביר להניח כי [בגין] הנכות שנתגבשה בה עקב התאונה... לא מצאה עבודה חלופית", וזאת חרף העובדה שפסק-הדין מדגיש שקביעותיו לעניין אפשרות העסקתה של המבקשת התקבלו "למרות שהתובעת [המבקשת] לא המציאה מסמכים המאוששים את טענותיה בעניין זה, והסתפקה בעדותה היא בלבד". אכן, שימוש בתיבה "סביר להניח" ודומותיה, אין בה – כשלעצמה – כדי לקבוע את טיבה של ההכרעה, אך במקרה שבפנינו, נראה לי כי בהכרעתו, לא התבסס בית-משפט השלום על ממצאי מהימנות או עובדה מובהקים.

אמנם אפשר וניתן היה שלא להתערב לכתחילה בקביעתו של בית-משפט השלום בדבר מאמציה של המבקשת למצוא עבודה, אך אל מול פני הדברים, ולאחר שקראתי את נימוקיו של בית-המשפט המחוזי – לאקוניים ככל שהם – להתערבותו בקביעת בית-משפט השלום, לא מצאתי עילה להתערב, שוב, "בגלגול שלישי", בעניין זה.

אשר לטענתה השניה של המבקשת, נדמה שהטענה התייתרה, או שלמצער, לא בשלה העת להכרעת בית-משפט זה בעניין. מטיעוניה של המבקשת עולה כי היא פנתה בעניין זה בבקשה לתיקון פסק-דין לבית-משפט השלום – בקשה שהתקבלה עוד לפני מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי – ובשל טעות מנהלית של בא-כח המבקשת, לא הובא הדבר לידיעתה, ולכן אף לא לידיעת בית-המשפט המחוזי. כך יצא, כי סכום הניכוי – אשר התברר כשגוי על-פי תיקון פסק-הדין בבית-משפט השלום – נתגלגל לו בגרסתו הבלתי-מתוקנת גם לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. משהוגשה בקשת תיקון טעות אף לבית-המשפט המחוזי, אין מקום להכריע בערכאה זו בשאלת הניכוי, וזאת עוד בטרם תוקנה התשתית העובדתית והמשפטית לטענה בבית-המשפט המחוזי. אין באמור, כמובן, כדי להביע עמדה בסוגיה לגופה.

כאמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון ליתן צו להוצאות.