רע"א 2487/21 אורן מנשה נ. עמי עד הנדסה ופיקוח בע"מ

1.

המבקש 1 שכר את שירותי המשיבה כדי שתבצע עבורו עבודות בנייה ופיתוח בשני בתים. המבקשת 2, אימו של המבקש 1, פיקחה על העבודות ולאחר מכן חתמה על הסכם חדש עם המשיבה על ביצוע העבודות. העבודות לא נשלמו, ושכר המשיבה לא שולם במלואו. הצדדים תבעו זה את זה על הפרת ההסכמים. ביום 11.5.2020 קיבל בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט י' ליבליין ) בחלקן את שתי התביעות. נקבע שהמשיבה השלימה חלק מהעבודות שהתחייבה להן; שהיא זכאית לתשלום בגינן בסך 108,500 ש"ח; ושהמבקשת 2 היא שגרמה לאי ביצוע ההסכמים. מנגד, בית משפט השלום מצא שהמשיבה התעכבה בביצוע עבודה מסוימת במשך 35 יום, ובכך הפֵרה גם היא את ההסכם; ושהיא חבה בפיצוי מוסכם בסך 21,500 ש"ח. כן נקבע שבעבודות נפלו ליקויים שתיקונם הוא בשווי 15,000 ש"ח. לאחר קיזוז החיובים של הצדדים זה לזה הורה בית משפט השלום למבקשים לשלם למשיבה 72,050 ש"ח.

2.

המבקשים ערערו על פסק הדין. לאחר שהדיון בעל פה נדחה כמה פעמים, הרשה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ש' דברת ) למבקשת 2 להשלים טענות בכתב , וביום 16.2.2021 דחה את הערעור (ראו תקנה 448(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 138(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) . נמצא שאין להתערב בממצאי העובדה של בית משפט השלום, שאלה תומכים במסקנה המשפטית, ושאין בפסק הדין טעות בחוק. ערעור המבקשים נדחה "בין אם מכח תקנה 460(ב) לתקנות סד"א, תשמ"ד-1984, ובין אם מכח תקנה 148(ב) לתקנות סד"א תשע"ט-2018".

3.

מכאן הבקשה שלפניי. בתמצית, המבקשים טוענים נגד קביעות העובדה של בית משפט השלום ומוסיפים שבית המשפט המחוזי – שאימץ אותן – לא נתן להם את יומם בבית המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.