רע"א 2511/06 ד"ר תאופיק דראג'מה נ. שר הבריאות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' צור) בע"ש 5062/05, אשר במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת המשיב 2, כמי שהמשיב 1 אצל לו את סמכותו, להתלות את רישיונו לעסוק ברפואת שיניים לתקופה של חודשיים ימים עקב התנהגות שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים.

1.המבקש, ד"ר תאופיק דראג'מה, הינו רופא שיניים. ביום 9.1.01 הוגשה נגדו קובלנה מתוקנת לפי סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979 (להלן: הפקודה ), בה יוחסה לו התנהגות שאינה הולמת רופא שיניים, כאמור בסעיף 45(1) לפקודה וכן התמדה בהפרת הוראות הפקודה, כאמור בסעיף 45(4) לפקודה. על-פי העובדות המתוארות בקובלנה, המבקש לא שיתף פעולה עם רופא השיניים הממונה על מחוז חיפה מטעם משרד הבריאות בבירורן של מספר תלונות שהוגשו נגדו על ידי מטופלים. על-פי אחת מן התלונות, התקין המבקש בפיו של מטופל מספר שתלים רב מזה שסוכם ביניהם וכן סירב להחזיר לו תותבת זמנית שהיתה בחזקתו, בשל חוב כספי שהמטופל חב לו. בנוסף, נטען כי המבקש הקים והפעיל מרפאת שיניים על-ידי תאגיד מבלי שהיה בידו רישיון לעשות כן.

2.בעקבות הגשת הקובלנה, מינה שר הבריאות, הוא המשיב 1, ועדה לפי סעיף 47 לפקודה, על מנת שזו תבחן את טענות המבקש ביחס לקובלנה ואת הראיות הקיימות נגדו, ולבסוף, תמליץ בפניו כיצד לנהוג. בתום דיוני הוועדה נקבע על-ידה כי כל מרכיבי כתב הקובלנה המתוקן הוכחו וכי התנהגות המבקש בכל האישומים אינה מקובלת ואינה הולמת רופא שיניים מורשה. לפיכך, המליצה הוועדה להתלות את רישיונו של המבקש למשך פרק זמן של שלושה חודשים.

3.ביום 19.6.05 החליט המשיב 2, השופט (בדימוס) ו' זיילר, אשר הסמכות לפי סעיף 45 לפקודה הואצלה לו על-ידי המשיב 1, לאשר את מסקנותיה של הוועדה בכל הנוגע להתנהגות המבקש בדרך שאינה הולמת רופא שיניים בכל פרטי הקובלנה, וזאת למעט במקרה אחד. נוכח צמצום היקף האירועים ונוכח הזמן הרב שחלף מאז החל בירור הקובלנה, החליט המשיב 2 להעמיד את תקופת התליית הרישיון המומלצת על-ידי הוועדה על חודשיים בלבד. על החלטה זו ועל החלטות הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 51 לפקודה.

4.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' צור) דחה את ערעורו של המבקש. בפסק דינו קבע בית המשפט כי לאחר בחינה של טענות הצדדים, של מכלול הראיות שהובא בפניו ושל הטענות המשפטיות שהועלו, לא מצא הצדקה להתערב בהחלטות הוועדה ובהחלטת המשיב 2 בפרט. נקבע כי ההחלטות שניתנו הינן ראויות ומאוזנות וכי הן התקבלו בהליכים תקינים ולאחר בחינה יסודית ומבוססת היטב.

5.על פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. בבקשתו, מעלה המבקש מספר רב של טענות, אשר מצדיקות לטעמו מתן רשות ערעור: ראשית, טוען המבקש כי מדובר בבקשת רשות הערעור הראשונה המוגשת על פסק דין של בית משפט המחוזי בהתאם לסעיף 51 לפקודה, בעוד שעד לאחרונה התבררו ערעורים לפי סעיף זה על-ידי בית המשפט העליון. לטענת המבקש, יש חשיבות לכך שהשאלות העקרוניות המועלות במסגרת הבקשה יזכו למענה על-ידי בית משפט זה, לשם הדרכת בתי המשפט המחוזיים בסוגיות אלו ובסוגיות דומות להן, אשר נמצאות כעת בסמכותם.

שנית, שב המבקש ומעלה טענות שהועלו על-ידו בפני בית המשפט המחוזי וטוען כי זה שגה באופן הכרעתו לגביהן. טענותיו העיקריות של המבקש בהקשר זה הינן כדלקמן: שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענתו לפיה המשיב 2, כמי שסמכות המשיב 1 הואצלה לידיו, אינו רשאי לקיים בירור וניתוח עצמאי של חומר הראיות שהיה בפני הוועדה ולקבוע ממצאים משלו, מבלי שהעניק לנקבל זכות שימוע בפניו; שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא מצא פגם בעובדה כי במסגרת ההליך שנוהל נגד המבקש נעשה שימוש בדו"ח פנימי של משרד הבריאות שאינו יכול להיות קביל כראיה ואשר לא הוצג בפניו ולא ניתנה לו הזדמנות להתייחס אליו ולהפריכו; שגה בית המשפט בכך שאישר את הרשעת המבקש בעבירה שהוא לא הואשם בה ואף הוטעה להאמין שאינו צריך להתגונן בפניה ולכן גם לא התגונן מפניה בפועל; וכן, שגה בית המשפט בהתעלמו מראיות מהותיות המבססות את טענת ההגנה המרכזית שלו לפיה נושא תפקיד בכיר במשרד הבריאות מתנכל לו. ביחס לשלל טענות אלו סובר המבקש כי מדובר בסוגיות עקרוניות אשר ראוי כי תיבחנה על-ידי בית משפט זה, ומוסיף וטוען כי הפגמים הרבים שנפלו בהליך בעניינו גרמו לו עוול ויצרו עיוות דין.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בדחותו את טענתו לפיה פתיחת מרפאה ללא רישיון היא עניין טכני בלבד ובהתעלמו מהעובדה כי בקשתו לקבל רישיון נדחתה באופן שרירותי וללא כל בסיס. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקבעו כי התנהגותו עולה כדי עבירת משמעת (אף שלטעמו התנהגותו היתה בגדר מחאה אזרחית גרידא), וטוען כי העונש שהוטל עליו בגינה אינו מוצדק.

6.המשיבים, מנגד, מתייחסים בתגובתם באופן מפורט לטענות שהועלו על-ידי המבקש וטוענים כי דין הבקשה להידחות. לטענת בא-כוח המבקשים, יש לדחות את הבקשה הן מן הטעם שהיא אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור לפי הכללים הנוהגים בבית משפט זה, והן מן הטעם שגם לגופו של עניין, לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי.

7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובעיקרי הנספחים שצירפו הצדדים לטיעוניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, לא שוכנעתי מן הטיעונים שהעלה המבקש כי עניינו אכן בא בגדרן של הקטגוריות האמורות.

8.ראשית, איני סבורה כי העובדה שמדובר במקרה ראשון של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט המחוזי בערעור לפי סעיף 51 לפקודה (ולא של בית משפט זה- כפי שהיה בעבר), יש בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. העברת הסמכות בערעורים מסוג זה לידיו של בית המשפט המחוזי לא שינתה מבחינה מהותית את האופן שבו ערעורים אלו נדרשים להתברר, ואיני סבורה כי יש צורך ליתן רשות ערעור במקרה זה לשם הנחיית בתי המשפט המחוזיים ביחס לעניינים המועלים בבקשה.

9.שנית, בחינת טענותיו של המבקש, אשר כאמור, הועלו זה מכבר בפני בית המשפט המחוזי ונבחנו על-ידו, מעלה כי אין באף אחת מהן כדי לעורר שאלה משפטית כלשהי החורגת מדלת אמותיו של העניין הנדון, וזאת חרף ניסיונו של בא-כוח המבקש להלביש את טענותיו בכסות משפטית ועקרונית שיש בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. טענותיו של המבקש נוגעות רובן ככולן לאופן שבו נוהל ההליך הקונקרטי בעניינו, על שלביו השונים, ולמסקנות שנקבעו לחובתו במסגרת ההליך האמור. איני סבורה כי יש בהן מעבר לעניינו שלו או כי גלומה בהן חשיבות עקרונית כלשהי.

10.לבסוף, למעלה מן הדרוש אוסיף כי ככלל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מפורט, מבוסס ומנומק היטב, וממילא, גם אם הייתי סבורה כי טענות המבקש מעלות שאלה כלשהי בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, הרי שבמקרה דנן לא קיימת לטעמי הצדקה להתערב במסקנותיו. איני סבורה גם כי נגרם בגינן עוול כלשהו למבקש. מכל מקום, כזכור, אף במקרה בו נפלה טעות כלשהי בפסק דינה של הערכאה דלמטה, וכאמור, איני סבורה כי כך הוא הדבר במקרה דנן, אין הדבר מהווה עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו לדוגמה: רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ , תק-על 92(4) 107 (1992); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3) 73, 74 (1998)).

11.אשר על כן, הבקשה נדחית. צו עיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 29.3.06 מבוטל, איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח וכן בהוצאות משפט.