רע"א 2519/19 מאיר עובדיה אליאס נ. איי די איי חברה לביטוח בע"מ

1.

המבקש – שהוא כבד ראייה – היה מעורב בתאונת דרכים. המשיבים 4-3, שהרכב שנפגע היה בבעלותם, הגישו תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב. ביום 3.6.2018 קבע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ט' פישמן-לוי ) כי בתאונה היה אשם הרכב הפוגע, שבבעלות המבקש; וכי נהג בו המשיב 2, שכן המבקש הוא כבד ראייה. לעניין הכיסוי הביטוחי, נקבע כי המשיבה 1 – המבטחת את הרכב הפוגע – תשלם פיצויים למשיבים 4-3 בגין הפגיעה ברכושם. המשיבה 1 ערערה על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' חסדאי ) קיבל את הערעור ביום 13.2.2019, וקבע כי המבקש הוא שנהג ברכב הפוגע. לפיכך נקבע כי המבקש, המשיב 2 והמשיבים 4-3 ישיבו למשיבה 1 את הסכומים שקיבלו ממנה; כי המבקש יישלם למשיבים 4-3 את סכום הפיצויים שנקבע בבית משפט השלום; וכי המבקש והמשיב 2 יישאו בהוצאות המשפט של המשיבים 4-3 ושל המשיבה 1. להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט המחוזי קבע ביום 9.3.2019 כי אין מקום לפטור את המשיב 2 מנשיאה בהוצאות.

2.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי, שבצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי הוא לקוי ראייה ולא מסוגל לנהוג, ומכאן שלא ייתכן שנהג ברכב הפוגע – אלא היה זה המשיב 2, אשר מלווה אותו לעיתים קרובות.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.