רע"א 2537/19 ניר אלימלך נ. ד"ר מיכאל רבנר

1.

המשיב הוא אזרח שוויצרי שפנה למשיבה – חברה למתן שירותי מטבע חוץ (צ'יינג') – כדי שתמיר עבורו סכום של 99,000 פרנקים שוויצרים (להלן: הפרנקים ) לשקלים. נציג המשיבה הבהיר למשיב כי אין ברשות המשיבה את הסכום הדרוש, וכי כדי להשלים את ההרה עליו ללכת למקום אחר, שם יקבל את שער ההמרה המיטבי עבור הפרנקים. המשיב השאיר את הפרנקים

בידי המשיבה ועזב. ביני לביני, נתפסו כספיה של המשיבה על ידי ההוצאה לפועל, במסגרת הליך גביית חוב שנקט המבקש – נושה של המשיבה. בין הכספים שנתפסו היו גם הפרנקים של המשיב. המשיב הגיש המרצת פתיחה שבה עתר לקבל את הפרנקים המופקדים בתיק ההוצאה לפועל. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שליו ) דחה את התובענה ביום 25.4.2017. נקבע כי העסקה שנקשרה בין המשיב לבין המשיבה אגב הותרת הפרנקים בידי המשיבה היא עסקת אשראי שגרתית. אגב כך נדחו הטענות ליצירת נאמנות או לעסקת קונסיגנציה. משכך, ולאחר שארע כשלון תמורה בעסקת האשראי, המשיב הוא נושה של המשיבה הזכאי להשבת חובו לפי סדר הנשייה הקבוע בדין.

2.

המשיב ערער על פסק הדין. ביום 8.3.2019 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' שנלר , בהסכמת סגן הנשיא ק' ורדי והשופטת ע' רביד ) את הערעור וקבע כי יש להשיב למשיב סכום שקלי שווה ערך לסכום הפרנקים שהשאיר אצל המשיבה. בית המשפט קבע כי אומד דעת הצדדים הנלמד ממכלול נסיבות העניין הוא כי לא היה מדובר היה בעסקת אשראי, אלא כי לאחר הותרת הפרנקים בידיה שימשה המשיבה כשומרת על הפרנקים, או כנאמנה עליהם. לפיכך, הבעלות בפרנקים נותרה של המשיב ולא עברה לידי המשיבה.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער. לטענת המבקש, סיווג העסקה במקרה דנן כשמירה או נאמנות יוצרת חוסר וודאות מסחרית ועל כן היא בעלת השלכות רחבות. לטענת המבקש, בשים לב לתכלית העסקה ולמהותה, מדובר בעסקת אשראי שבמסגרתה, ולצורך המרת הפרנקים, כוונת המשיב הייתה למסור למשיבה את הבעלות בהם. נטען, בין היתר, כי המשיבה יכולה הייתה לעשות בפרנקים עסקאות אחרות, וכי היא הייתה צפויה להרוויח מההמרה, כך שהיא אינה יכולה להיחשב נאמנת; וכי לא ניתנו כל הוראות ברורות על ידי המשיב לעניין הנאמנות. עוד נטען כי למעשה למשיב נולדה עילת תביעה עצמאית כלפי המשיבה לצורך גביית חובו, ולא היה מקום לקבוע כי זכותו גוברת על זכות הנשייה של המבקש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי לבקש תשובה, בהתאם לתקנה 407א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד–1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.