רע"א 2543/03 דורון דיסקין נ. קיבוץ גבעת חיים מאוחד אגודה שיתופית חקלאית ב

1.המבקשים היו חברים במשיב- קיבוץ גבעת חיים מאוחד אגודה שיתופית חקלאית (להלן-" הקיבוץ ")- עד שעזבו אותו בשנת 1997. לפי סעיף בוררות בתקנון הקיבוץ, הגיש הקיבוץ תביעה כספית נגד המבקשים לפני רשות השיפוט של ההסתדרות- מחוז צפון (להלן- "רשות השיפוט המחוזית" ). המבקשים הגישו תביעה שכנגד והדיון בתובענות אוחד. המבקשים הודיעו לרשות השיפוט המחוזית על התנגדותם לבירור התובענה לפניה. יושב ראש רשות השיפוט המחוזית, בהחלטתו מיום 31.8.99, פסל את רשות השיפוט המחוזית מלדון בתובענות והורה להעבירן לרשות השיפוט הארצית של הסתדרות העובדים הכללית (להלן -"רשות השיפוט הארצית" ).

המבקשים חזרו וטענו לפני רשות השיפוט הארצית כי הם מתנגדים לבוררות גם לפניה. משלא נענו הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להעביר בורר מתפקידו ולמנות בורר חליף לפי סעיפים 12-11 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן -"חוק הבוררות" ). במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה לפיו יחזרו אל רשות השיפוט הארצית לבוררות לפני מותב אחר של רשות השיפוט הארצית. אולם, אחרי שהתקיימו מספר ישיבות בוררות לפני המותב החדש, הודיע בא כוח המבקשים- בישיבה ביום 11.9.02- שאינו מוכן להמשיך בדיון ועזב, עם המבקשים, את אולם הישיבות. למרות עזיבתם נמשכה הישיבה לפי החלטתו של המותב. המבקשים ובא כוחם לא התייצבו גם לישיבה הבאה שנקבעה, בלי שהודיעו על כך מראש, והמותב החליט כי פסק הבוררות יומצא לבעלי הדין בדאר.

המבקשים חזרו וביקשו מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להעביר את המותב של רשות השיפוט הארצית מתפקידו ולמנות בורר חליף. לחלופין ביקשו כי הדיון בתובענות ימשך בבית המשפט. בבקשתם טענו כי המותב אינו ראוי לאמונם, פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי והתנהגותו גרמה לעינוי דין. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל), בפסק דינו מיום 5.2.03, דחה את בקשתם להעביר את המותב מתפקידו. עם זאת הורה- כלשונו, "לפנים משורת הדין"- כי ההליכים ימשכו מהשלב שבו עזבו המבקשים ובא כוחם את אולם הישיבות.

המבקשים מבקשים להרשות להם לערער על פסק הדין, ובגדר בקשתם מבקשים הם לעכב את הליכי הבוררות. המשיב השיב על הבקשה לעכב את הביצוע.

2.בבקשתם להרשות ערעור טוענים המבקשים כי רשויות השיפוט של ההסתדרות אינן מוסמכות לדון בבוררות שבין בעלי הדין; זאת, בין היתר, מן הטעם שהמבקשים התנגדו לבוררות לפניהן מראשיתם של ההליכים. עוד טוענים הם כי מדובר בסכסוך חוקתי וכי סעיף הבוררות בתקנון הקיבוץ הוא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעותו בסעיף 4(10) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982.

3.דין הבקשה להרשות ערעור להידחות.

טענתם של המבקשים, כי רשויות השיפוט של ההסתדרות אינן מוסמכות לדון בבוררות, אין לה על מה שתסמוך. כאמור לעיל, הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה שלפיו חזרו אל רשות השיפוט הארצית להמשך הבוררות לפני מותב אחר של רשות השיפוט הארצית. בכך מחלו המבקשים על כל טענותיהם נגד רשויות השיפוט של ההסתדרות. המבקשים גם לא חזרו בבקשתם שלפני על העילות המנויות בסעיף 11 לחוק הבוררות שעליהן סמכו את בקשתם בבית המשפט המחוזי שנדחו על ידיו ("נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים"; "התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין"). בכך עברו, אפוא, מן העולם. זאת ועוד, טענותיהם של המבקשים לפיהן מדובר בסכסוך חוקתי וכי סעיף הבוררות שבתקנון הקיבוץ הוא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד הן טענות חדשות שנטענו לראשונה בבקשתם להרשות ערעור שלפני. די בכך כדי לדחותן.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא, נדחית הבקשה לעכב את הליכי הבוררות. בנסיבות הענין לא ייפסקו הוצאות.