רע"א 2589/19 קונצ'רטו מאפים אלאיי בע"מ נ. רפאל לוי

1.

המבקשת, המשווקת מוצרי מזון, והמשיב, בעל עסק למכירת מוצרי מזון, התקשרו בהסכם אספקה בלעדי ביום 16.2.2015 (להלן: ההסכם ). לפי ההסכם, התחייבה המבקשת לספק למשיב ציוד אפייה, ואילו המשיב התחייב לרכוש ממנה מוצרים בהיקף של 100,000 ש"ח בחודש למשך 5 שנים. עוד הוסכם כי המבקשת תשלם למשיב מענק בן 250,000 ש"ח – מחצית ב-12 תשלומים ומחצית כעבור שנה (להלן: המענק ), לאחר שהמשיב יעמוד בתנאי ההסכם. בגרסה נוספת של ההסכם – שלטענת המבקשת היא מזויפת – נכללו תיקונים בכתב יד שבהם נקבע כי המשיב יעמוד בחיוביו גם אם ירכוש מוצרים בהיקף של 100,000 בחודש כולל מע"מ, או 6 מיליון ש"ח כולל מע"מ במהלך תקופת ההסכם. במהלך השנה הראשונה לא רכש המשיב מוצרים בהיקף שהוסכם, ואילו המבקשת שילמה את מחצית הסכום, כפי שהתחייבה.

2.

המבקשת הגישה בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, בגין שני שיקים של המשיב לפקודתה, בסך של כ-16,000 ש"ח, שניתנה לגביהם הוראת ביטול. המשיב התנגד לביצוע השיקים, וטען כי הוא זכאי לקזז מחובותיו למשיבה סכום של 125,000 ש"ח בגין חציו השני של המענק שלטענתו לא שולם לו. למבקש ניתנה רשות להתגונן בשאלת הזכאות האמורה בלבד. ביום 27.12.2018 דחה בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשמת הבכירה ג' ספרא-ברנע ) את התביעה לביצוע השיקים וקבע כי המשיב אינו חייב לפרוע אותם משקיבל את טענתו לקיזוז. נקבע כי ההסכם הכולל תוספות בכתב יד איננו מזויף וכי הוא ההסכם המחייב בין הצדדים; וכי המבקשת סירבה לשלם לו את חציו השני של המענק, בניגוד להסכם; וכי בניגוד לטענתה, המשיב לא ויתר על המענק. בין היתר, עמד בית המשפט על כך שטענת המבקשת בדבר זיוף הועלתה בשלב מאוחר מבלי שניתן לכך הסבר; כי התיקונים להסכם תואמים את הגיונו, וכי אם המבקשת סבורה הייתה שהמשיב הפר את ההסכם, היא הייתה יכולה לבטל את התשלומים שמסרה לו. המבקשת ערערה על פסק הדין. ביום 12.3.2019 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) את הערעור. נקבע כי אין הצדקה להתערבות בממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי אומנם הנטל להוכחת אמינותו של ההסכם רבץ על המשיב, אך כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט כשקבע כי מדובר בהסכם אותנטי מנימוקים שונים וביניהם העלאתה המאוחרת של טענת הזיוף על ידי המבקשת, והעובדה שזו המשיכה לפעול על פי ההסכם האמור לאורך תקופת ההתקשרות. מכל מקום, הודגש כי מדובר בקביעה עובדתית מובהקת שאין עילה להתערב בה. עוד נדחתה טענת המבקשת שלפיה לא היה מקום לאפשר למשיב להתגונן בטרם הציגה את גרסתה, שכן מתן הרשות להתגונן אינה אלא קביעה מקדמית לכאורית כי ההגנה המוצגת אינה "הגנת בדים", אך אין בצדה כל קביעה לגופם של דברים.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשת טוענת, בתמצית, כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא התערב בממצאי העובדה בפסק הדין של בית משפט השלום, וכי זה רצוף סתירות. עוד נטען כי בהליך מקביל שמתנהל בין הצדדים, התקבלה טענת המבקשת להפרת ההסכם מצד המשיב, כך שעלול להיגרם לה עיוות דין. כמו כן, לטענת המבקשת המשיב הפר את ההסכם יסודית מיומו הראשון, וכי המבקשת מעולם לא הסכימה להתנהלותו זו כך שלא נכרת ביניהם הסכם חדש בהתנהגות.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. סבורני כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.