רע"א 2591/10 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. בית חולים " מאיר "

1.

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס' הנשיאה ש' וסרקרוג , י' כהן

ור' שפירא ) במסגרתו נתקבל בחלקו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' שר ).

ביום 20.2.01 נפגעה עובדת של בית חולים "מאיר" בכפר סבא (להלן: המשיב ) בתאונת דרכים, שעה שנהגה ברכב המבוטח על ידי המבקשות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. בשל התאונה, נעדרה העובדת מעבודתה במשך 181 ימים. שכרה של העובדת, בסך 61,962 ש"ח שולם לה על ידי המשיב כמעביד מורשה, לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי ). המוסד לביטוח לאומי אישר את תקופת ההיעדרות, והחזיר למשיב סכום של 44,161 ש"ח.

2.

המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעה במסגרתה טען כי על המבקשות – כמבטחות של הנהג המזיק – לשלם לו סך של 17,801 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בעבור 9 ימי הזכאות הראשונים (כיום מדובר ב-12 יום על פי סעיפים 94 ו-328 לחוק המוסד לביטוח לאומי), שנוכו על ידי המוסד לביטוח לאומי, וכן בגין הפרשים בין דמי הפגיעה ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי לבין המשכורת ששולמה בפועל, זאת לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי ולפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן:

חוק הטבת נזקי גוף ).

3.

בית משפט השלום (כבוד השופט ש' שר ) קבע כי על המבקשות להשיב למשיב את הסכום ששילם לעובדת עבור 9 ימי הזכאות הראשונה בכפוף לתקרה הקבועה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). עוד נקבע כי משחתמה העובדת על שטר קבלה ופטור, אין המשיב רשאי לחזור אל המבקשות (מבטחות המזיק) בגין היתרה ששילם לעובדת.

4.

שני הצדדים לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום וערערו עליו.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג , והשופטים י' כהן ור' שפירא ) קבע – בהסכמת הצדדים ולאור פסיקה של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ – כי חתימה של עובד-ניזוק על כתב קבלה ושחרור, לאחר שנזקו הוטב על ידי המעביד, אינה מחייבת את המעביד-המיטיב, שלא היה צד לשטר, ואינה חוסמת את דרכו מלפנות אל המזיק בתביעת השבה. מאחר שהמעביד כבר היטיב את נזקו של העובד לפני החתימה על השטר, כך נקבע, אין סכום ההטבה מהווה עוד נזק של העובד, אלא הופך הוא להיות נזקו של המיטיב.

לאור האמור, דן בית המשפט בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי המשיב – כמעביד-מיטיב. בית המשפט ציין לעניין זה כי המעביד כמיטיב בא בנעליו של הניזוק והוא זכאי במסגרת תביעתו למלוא הסכומים להם זכאי הניזוק מן המזיק, זאת כאמור בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף. בית המשפט קיבל במלואו את תחשיב הנזק שנערך על ידי המשיב. בין השאר קבע בית המשפט כי המעביד-המיטיב זכאי "להחזר בגין הפרשות ותוספות למיניהן הנכללות בשכר, לרבות תנאים סוציאליים, כאשר מדובר ביסוד של קבע... ובעניינו, יש להוסיף ולהדגיש, לכל הטבה מכל סוג שהוא שוות כסף אשר זכאי לו כל עובד כחלק מהגדרת המונח 'שכר' בחוק הגנת השכר, לרבות יחסיות משווי מענקים ששולמו לכלל העובדים, כחלק מתנאי שכרם, על בסיס קבוע (ראה חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, סעיף 1-סעיף ההגדרות)". לבסוף, לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בנושא גובה ההוצאות שפסק בית משפט השלום. נקבע כי התביעה של המעביד כמיטיב איננה תביעה לפי חוק הפיצויים, ולכן ההוראות בנוגע לשיעור שכר הטרחה אינן חלות.

5.

המבקשות אינן משלימות עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשות טוענות, בין השאר, כי בית המשפט הוסיף על בסיס השכר סכומים שונים, כגון מקדמת תמריץ, מענק יובל, דמי הבראה או מענק חד פעמי,

שלא היה מקום להוסיפם לתביעת המשיב כמיטיב. זאת הן משום שבחלקם שולמו לאחר תום תקופת אי הכושר שנבעה מהתאונה וללא קשר אליה, הן משום שהסכומים היו משולמים ללא קשר להיעדרות מן העבודה ולתאונה. עוד טוענות המבקשות כי בית המשפט שגה כשהוסיף על השכר את הסכומים שהוגדרו כתנאים סוציאליים, לאחר שנוכה מהשכר מס, בעוד שמן הדין היה שגם על הוספות אלה ינוכה מס הכנסה עד לתקרת המס הקבועה בחוק הפיצויים. כמו כן טוענות המבקשות כי לא היה מקום לפסוק למיטיב שכר טרחת עורך-דין בשיעור העולה על הסכום בו היה זוכה לו היה תובע לפי חוק הפיצויים. המבקשות טוענות כי חשיבותה של בקשת רשות הערעור חורגת מהמקרה הספציפי של הצדדים, שכן הסוגיה שהיא מעוררת משליכה על "אלפי תביעות אחרות". המשיב מצידו סבור כי אין להיעתר לבקשה. הוא טוען כי השגותיהן של המבקשות נוגעות ל"זוטי דברים" ואין לאפשר דיון בהן בגלגול שלישי. לגופו של עניין טוען המשיב כי בדין נפסק כי על המזיק להשיב לו, כמעביד-מיטיב, את המענקים האמורים; כי התנאים הסוציאליים פטורים ממס לפי פקודת מס ההכנסה, הן לגבי הפרשות העובד והן לגבי הפרשות המעביד; כי בגין יתר המענקים המהווים חלק מהשכר, נוכה המס כבר בתחשיב שהוגש מטעמו; וכי לא היה מקום להגביל את גובה שכר הטרחה בהתאם לחוק הפיצויים.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, בשנים האחרונות הובאו לפתחן של הערכאות המבררות תביעות רבות של מעבידים, שעובדיהם היו מעורבים בתאונות דרכים כהגדרתן בחוק הפיצויים ואשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה. מעבידים אלה – בין אם הם "מעבידים מאושרים" לפי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי ובין אם הם "מעבידים מורשים" לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 – הגישו תביעותיהם כ"מיטיבים" לפי חוק הטבת נזקי גוף. הסדרת משולש היחסים שבין המזיק (חברות הביטוח, שביטחו את הרכב המעורב או הרכב הפוגע), הניזוק (העובד שנפגע בתאונה) והמיטיב (המעביד ששילם סכומים שונים לעובד), מחייבת הכרעה בסוגיות שונות. ככלל, מבקשות הערכאות המבררות להגיע לתוצאה הראויה לפיה "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנת חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ" (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן , פ"ד לח(1) 413 , 429-430 (1984); רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן (טרם פורסם, 6.8.06)). בענייננו עותרות המבקשות כי נשנה מהחלטת בית המשפט המחוזי במספר סוגיות, ואולם הן אינן מצביעות על שאלה נורמטיבית כללית החורגת מעניינן הפרטי, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, ואף אינן מפרטות כל טעם ענייני המצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענות המבקשות (למשל, כי סכומים מסוימים שולמו "לאחר תקופת אי הכושר שנבעה מהתאונה וללא קשר אליה") הן עובדתיות בעיקרן ואין מקום לבחינתן פעם נוספת. זאת ועוד. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופו מעלה כי לא נפלה בו כל טעות המצדיקה את התערבותנו.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסך 15,000 ש"ח.