רע"א 2602/03 אשר פורקוש נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' פינקלמן, וכבוד השופטים ש' שטמר ור' ג'רג'ורה) לפיה נדחתה בקשת המבקשים לצירוף ראייה בשלב של ערעור.

המשיב תבע את המבקשים בגין ערבותם לחובות של אחי המבקש 1, ששני המבקשים האחרים הם בניו. בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב) קיבל את התובענה. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הגישו המבקשים בקשה להשמעת עדות נוספת בערעור. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, וכעבור מספר ימים דחה גם את הערעור. על פסק הדין וההחלטה של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור (רע"א 1864/02) לבית משפט זה. בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין) קבע כי הטענה היחידה הראוייה להתייחסות בבקשה היא שנעלמה מעיני בית המשפט המחוזי תגובת המבקשים לתגובת המשיב לבקשה לצירוף עדות. בהמשך להחלטה זו, החלטתי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת הנושא.

2.בית המשפט המחוזי, שדן שנית בבקשה, הבהיר כי בטרם נתן את החלטתו המקורית נבחנה תגובת המבקשים. בית המשפט קמא הסביר כי רק בשל טעות ניסוח שנפלה בהחלטתו המקורית לא ניתן היה להבין כי אכן עיין בתגובה האמורה. בית המשפט קבע לגופו של עניין כי אין מקום להתיר את הגשתה של הראייה הנוספת, כיוון שלא הייתה כל מניעה להביאה בפני בית משפט השלום וכיוון שאין בכוחה להשפיע על התוצאה הסופית. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שפניי.

3.המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא כשלא התיר את הצגתה של הראייה. לשיטתם, המדובר בראייה בעלת חשיבות רבה, שאם תוצג תוכל להביא לקבלת ערעורם. לדבריהם, עדות זו, מטעם בנו של החייב שלחובותיו היו ערבים, יכולה ללמד על הקנוניה שנרקמה נגדם כביכול על ידי פקיד הבנק, שהטעה אותם לחשוב כי הערבות עליה הם חותמים מוגבלת לחוב אחד וספציפי של החייב. כיוון שלטענתם בנו של החייב, קרוב משפחתם, שהה בחוץ לארץ עד לאחרונה, המבקשים טוענים כי לא יכלו להביא את עדותו בשלב מוקדם יותר.

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא סבור כי טיעוני המבקשים נדחו כבר ברע"א 1864/02. בנוסף, המשיב טוען שהעד שצירוף עדותו מתבקש נמצא בארץ כבר בשנת 1990, בזמן שהוגשו תצהירי העדות בבית משפט השלום. לפיכך, בקשת המבקשים לוקה בשיהוי, לשיטת המשיב.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המבקשים לא הצליחו להצביע על עילה שתצדיק התערבות במסקנותיו של בית המשפט קמא בדבר השפעת הראייה החדשה כביכול על תוצאת ההתדיינות ובדבר ההצדקה להגשתה המאוחרת. בית המשפט שדן בתיק, הבקיא בחומר הראיות, הוא הערכאה המתאימה לבירור שאלת משמעותה של ראייה שהצגתה מבוקשת. לבית המשפט קמא גם הכלים לקבוע האם ניתן היה להציג את הראייה בשלב מוקדם יותר. משום כך בית משפט זה יתערב בהחלטות שקיבל בית המשפט קמא בעניין צירוף ראייה רק במקרים חריגים. המקרה שבפניי אינו מקרה כזה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.