רע"א 2610/99 טלי פיקן נ. משה דולברג

1.בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא, השופט ח' פורת) דחה את בקשת המבקשת - האם - לעיכוב ביצועו של פסק-דין שניתן בבית-משפט לענייני משפחה. בפסק-הדין נקבע, כי האב רשאי להחזיר את בנותיהן הקטינות של הצדדים לאיטליה. על החלטת בית-משפט קמא הוגשה לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור ובקשה להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שלפני.

העובדות וההליכים

2.המבקשת (להלן: האם) והמשיב (להלן: האב) היו נשואים זה לזה ונולדו להם שתי בנות; האחת ילידת ספטמבר 1985 והשניה ילידת אוגוסט 1989. בני-הזוג ובנותיהן חיו באיטליה מאז 1987 ועד סוף 1996. בשנת 1992 התגרשו בני-הזוג באיטליה, שם נעשה הסכם הגירושין. המשמורת הזמנית על הבנות נמסרה לאם עם זכויות ביקור לאב ונאסרה על האם הוצאת הבנות מאיטליה ללא הסכמת האב. האם והבנות עזבו את איטליה בסוף 1996 ולא חזרו אליה עוד. בהליכים שנמשכו בבית-משפט באיטליה, לאחר שהאם עזבה את איטליה עם הבנות, הוחלט על העברת המשמורת מהאם לאב. האב פתח בהליכים בבית-המשפט בישראל להחזרת הבנות אליו וב9.3.97- ניתן על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה פסק-דין שהורה על החזרת הבנות לאיטליה על-פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"ה1991-. ערעור שהוגש על-ידי האם על פסק-דין זה נדחה ב24.3.97-, על-ידי בית-המשפט המחוזי. לא הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה ופסק-הדין נעשה חלוט (הליכים אלה יקראו להלן: ההליך הראשון). האם הגישה תביעה לביטול ההליך הראשון. תביעה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה והאם הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על פסק-דין זה ובקשה לעכב את ביצועו. הבקשה נדחתה וההחלטה לדחייתה מהווה את נשוא הבקשה שלפני. הערעור טרם נשמע בבית-המשפט המחוזי.

3.מאז ההליך הראשון לא החזירה האם את הבנות לאיטליה; היא נעלמה איתן והחליפה מקומות מגורים בארץ ובחו"ל. לא היה קשר בינן לבין אביהן מאז דצמבר 1996. שמותיהן הפרטיים של הקטינות שונו והן השתלבו בחברה החרדית. לבקשת האב התערבה משטרת ישראל, כדי לאכוף את פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה. בתחילת חודש זה הגיע האב ארצה על-מנת לממש את זכותו לקבל את הבנות וב8.4.99- נתפסו הבנות על-ידי המשטרה ומאז נמצא האב עם בנותיו במקום מסתור, בחסות המשטרה, כדי למנוע חטיפתן על-ידי האם ולאפשר את החזרתן לאיטליה לפי פסק-הדין שניתן כאן.

טענות ההורים

4.בא-כוחה המלומד של האם, פרופ' דוד ליבאי, טען כל שניתן לטעון לזכות השארת הבנות בארץ עם האם. לטענתו, יש לאפשר את שמיעת הערעור בבית-המשפט המחוזי וראוי שייעשה כן כאשר הבנות נמצאות בארץ. לשיטתו, הוצאתן מן הארץ לרשות אביהן עלולה לגרום להן נזק בלתי ניתן לתיקון וכן עלולה היא לסכל את חזרתן לאם, אם תזכה בערעורה. בנוסף טוען הוא, כי הצדדים ערכו הסכם דיוני בבית-המשפט לענייני משפחה, בו הוסכם כי אם מי מהצדדים יהיה סבור שיש צורך בהגשת חוות-דעת של פסיכולוג אחר או חוות-דעת של הפסיכולוגית שמונתה בהיבט נוסף, יהיה הדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט לערעורים, היה ויוגש ערעור. במסגרת הערעור אכן הוגשה על-ידי האם בקשה למנות פסיכולוג אחר וזאת בהתאם לאותו הסכם דיוני, אולם בית-המשפט לא דן כלל בבקשה מאחר והגיע למסקנה, כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, ובכך סיכל הוא את האפשרות למינוי פסיכולוג אם הבקשה תיענה בחיוב.

5.בא-כוחו המלומד של האב, עו"ד זינגר, הדגיש, כי האם מפרה הפרה בוטה וגסה את החלטות בתי-המשפט באיטליה ואת החלטות בתי-המשפט בישראל; מסתירה את הבנות מפני האב ומנתקת אותן ממנו; מסתתרת איתן במקומות בלתי ידועים ומשנה את זהותן ואת אורח חייהן. בכל אלה יש - לטענתו - כדי לסכל את יישום האמנה הבינלאומית שישראל חתומה עליה, ולשים ללעג ולקלס את החלטות בתי-המשפט השונים, תוך שהאם עושה דין לעצמה ומעידה על עצמה, על-ידי מעשיה, שאין לסמוך עליה ואין להגיע עמה להסכם כלשהו. לטענתו, כאשר לפנינו פסק-דין חלוט שחייב את החזרת הבנות לאיטליה, שם נקבעה המשמורת עליהן ושם המקום להתדיין על כך, אין כל עילה לעכב את ביצוע פסק-הדין. אין לטענתו כל סיכוי לערעור שהוגש, שכן, מדובר בניסיון לבטל פסק-דין חלוט של בית-משפט בישראל בלא בסיס משפטי או אחר לביטולו. לשיטתו, ביצוע פסק-הדין לא יגרום לבנות נזק בלתי-הפיך או נזק בכלל. נהפוך הוא, השארת המצב שנוצר על-ידי האם בניגוד לחוק, על כנו, גורם להן נזק כזה.

דיון

6.ההכרעה בעניין זה כמו בכל עניין מהסוג הנדון, שטובת קטינים מעורבת בו, איננה קלה. לפיכך, הוזמנו הצדדים על-מנת לנסות ולהביאם להסדר הוגן שכל הנפשות הפועלות בעניין תוכלנה לחיות עמו בשלום. לצערי, לא צלח הדבר ולפיכך אין מנוס מהכרעה בבקשה.

אין חולק, כי האם הֶפרה הַפרה בוטה את פסקי-הדין שניתנו בבית-המשפט לענייני משפחה ובבית-המשפט המחוזי בשני הגלגולים וכן את החלטות בית-המשפט באיטליה. אין ספק, כי אין להשלים עם חטיפת ילדים על-ידי אחד ההורים, ממדינת מגוריהם למדינה אחרת לשם הרחקתם מההורה האחר - שלו זכויות ביקור או זכות המשמורת על הילד - בעל כורחו. טובתו של הילד דורשת בדרך כלל כי הוא יתחנך על-ידי אביו ואמו יחדיו, ולא יורחק מאחד מהוריו וזאת, גם כאשר הוריו חיים בנפרד (ראו ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד , פ"ד מט(3) 282, 291).

כך הם פני הדברים, ביתר שאת, גם במקרה שלפנינו, בו הבנות הובאו לישראל בניגוד לפסק-דין של בית-משפט באיטליה שאסר על הוצאת הבנות מאיטליה על-ידי האם שקיבלה אותן זמנית למשמורתה, כאשר לאב ניתנו זכויות ביקור ובהמשך הועברו הבנות למשמורתו לפי צו בית-המשפט שם. המשך החזקת הבנות על-ידי האם בארץ מפרה את פסק הדין שניתן באיטליה ואת פסקי-דין שניתנו על-ידי בתי-המשפט בישראל. האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים - שמדינת ישראל היא צד לה ועגנה אותה בחוק - נועדה לתת ביטוי לגישת הקהיליה הבינלאומית ביחס לתופעה הקשה של חטיפת ילד על-ידי הורה והברחתו מן ההורה האחר (ראו בש"א 1648/92 טורנה נ' משולם , פ"ד מו(3) 38, 42; וכן, ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק , פ"ד מט(2) 431, 437). לפיכך, משבוצע מעשה חטיפה, מורה האמנה על השבת הסטטוס קוו שהיה, על כנו, על-ידי החזרת הילד שנחטף למקום ממנו הוצא שלא כדין ובכך לשלול את פרי החטיפה. החזרת הילד החטוף למקום מגורי הקבע שלו מגנה על טובתו של הילד החטוף בטווח הקצר ומרתיעה מפני ביצוע חטיפות נוספות בעתיד (ראו א' רוזן-צבי "דיני משפחה וירושה" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"א (א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ב) 184, 189). הרתעה זו - מקום שהיא יעילה - מבטיחה את טובתו של הילד בטווח הרחוק יותר מפני ביצוע ניסיונות חטיפה נוספים. מקום בו קיימת תחושה שכוחה של המציאות גובר על כוחן של נורמות המשפט, ועובדות הנוצרות שלא כדין מכרסמות בחוסנה של הכרעה שיפוטית קיימת, הולך וגדל הפיתוי של הורה לעשות דין לעצמו ולהפר הוראות חוקיות הנוגעות לזכויות המשמורת על ילדיו (וראו גם פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב', תשמ"ט) 281).

7.בית-משפט לענייני משפחה ובית-המשפט המחוזי בדקו בשני גלגולים (פעמיים בבית-המשפט לענייני משפחה ופעמיים-בבית המשפט המחוזי - הראשונה, במסגרת ערעור והשניה, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע), בדוק היטב את המקרה על כל נסיבותיו והיבטיו והגיעו לכלל מסקנה, שיש ליישם - במקרה זה - את האמנה כלשונה וכרוחה, ולהחזיר את הבנות לאיטליה. בית-המשפט המחוזי מצא שאין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה ועמדתו מקובלת עלי.

8.הסיכוי לקבלת הערעור על-ידי בית-המשפט המחוזי ולביטול פסק-הדין החלוט בהליך הראשון, הוא קלוש ביותר. בית-המשפט לענייני משפחה שדן בבקשה לביטול פסק-הדין, דחה אותה ובית-המשפט המחוזי שדן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, במסגרת הערעור שהוגש, לא מצא להיענות לבקשה ודחה אותה; החלטות אלה מתבקשות מן החומר שהוגש בבקשה שלפני. אף אני בדעה, כי מן ההיבט של סיכויי הערעור להתקבל, אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 861; וכן, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405).

9.לטענה בדבר הנזק העלול להיגרם לבנות אם תוחזרנה לאיטליה, אין מענה חד וחלק. מצב של פרוד בין ההורים ומאבק ביניהם על גבן של ילדות קטינות, הוא מצב קשה ביותר המתעורר בכל מקרה של חטיפת ילדים, עקירתם ממקום מגוריהם והעברתם למדינה אחרת, ואם תמצא שאין להחזיר ילדים חטופים למקום ממנו נחטפו משום הנזק שייגרם על-ידי ניתוקם מהסביבה אליה הובאו, תימצא האמנה מסוכלת ומרוקנת מתוכן. נפסק לא אחת, כי לחריגים הקבועים באמנה, המסייגים את החובה להשיב את הילד החטוף למקום ממנו הוצא שלא כדין, יש ליתן פרשנות דווקנית ולצמצמם את פריסתם (ראו ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד , פ"ד מט(3) 282, 294-295; וכן, ע"א 4391/96 רו נ' רו (יעקובוביץ) , פ"ד נ(5) 338, 347).

10.בענייננו נטען כי יש להשאיר את הבנות בארץ כל עוד הערעור תלוי ועומד וכל עוד תלויה ועומדת לפני בית-המשפט המחוזי בערעור בקשה למינוי פסיכולוג נוסף וזאת, על-פי הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בבית-המשפט לענייני משפחה.

אשר לבקשה למינוי פסיכולוג נוסף בהתאם להסכם הדיוני, יצויין, כדלקמן: אכן, אם תוחזרנה הבנות לאיטליה, הרי כשיגיע מועד הערעור ובית-המשפט ידון בבקשה למינוי פסיכולוג נוסף, לא תהיינה הבנות בארץ וממילא לא ניתן יהיה לממש את הדבר גם אם ימצא בית-המשפט לנכון למנות פסיכולוג נוסף. יחד עם זאת, אין לראות בהסכם הדיוני הסכמה לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ולהשארת הבנות בארץ עד לסיום ההליכים בערעור. זאת ועוד, משסבר בית-המשפט

המחוזי - וכך גם נראה מן החומר שלפני - כי אין סיכוי של ממש לערעור וכי אין עילה שבדין שלא להחזיר את הבנות לידי אביהן בארץ מוצאן, כפי שהורו פסקי-הדין שניתנו בעניין, הרי שאין מקום לעכב את ביצוע ההחזרה לשם דיון בבקשה להגשת חוות-דעת, מה עוד שסיכוייה של בקשה כזו להתקבל, קלושים ביותר.

עיינתי בעדות הפסיכולוגית ועולה ממנה, כי נושא טובתן של הבנות והשפעתן החזרתן לאביהן לאיטליה, נבדק על-ידה באופן מקיף וממצא. לא מצאתי כי עולה מן העדות ומכל החומר הרלוונטי האחר שהוגש, שייגרם לבנות נזק בלתי-הפיך אם הן תוחזרנה לאיטליה לידי אביהן ושם יתנהל המשפט לעניין משמורתן בפני הפורום המתאים שטיפל בעניין בעבר. זאת ועוד: על בית-המשפט באיטליה שידון בסוגיית המשמורת, לדון בשיקולים הנוגעים לטובת הבנות על מלוא היקפם (ראו בש"א 1648/92

טורנה נ' משולם , פ"ד מו(3) 38, 45-46; וכן, ע"א 6056/93 עדן נ' עדן , תקדין-עליון 97(3) 407, סעיף 8 לפסק-הדין) והעובדה, כי המשמורת נמסרה בזמנו לאם (עד לאחר מעשה החטיפה), היא הנותנת. בית-המשפט אמור לשקול, בין היתר, את הנזק העלול להיגרם לבנות עקב ניתוקן מן הסביבה אליה הורגלו בתקופת החטיפה (ראו ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד , פ"ד מט(3) 282, 298). לצורך כך, יוכל בית-המשפט למנות פסיכולוג מומחה, אם ימצא הוא לנכון לעשות כן, כפי שעשה בהתדיינות שהיתה בפניו. מובן, שעם חלוף השנים והתבגרות הבנות, מאז הוצאו מאיטליה עשויים פני הדברים להשתנות ועל בית-המשפט באיטליה יהיה להחליט מה הוא מקום המשמורת המתאים ביותר לבנות, בין באופן זמני ובין באופן קבוע.

אכן, מאז הגיעה האם ארצה עם הבנות הן התאקלמו כאן ויש להניח כי הן קשורות לאִמן יותר מאשר לאביהן, אותו הן לא ראו במשך זמן רב. אולם, הבאתן ארצה נעשתה בחטא, תוך הפרת פסק-דין שניתן באיטליה והחזקתן פה נעשתה תוך הפרת פסקי-דין שניתנו כאן ואין בהפרות אלה כדי להכשיר את המשך שהותן של הבנות בארץ.

11.מפי בא-כוח האב שמענו כי האב מבקש לקחת את הבנות עמו לאיטליה לתקופת ניסיון, שבמהלכה יתברר אם הבנות מסתגלות למסגרת החיים בביתו, אם לאו. וכי אם יתברר לאב שהבנות מתקשות בהסתגלותן לאורח החיים בביתו והניסיון לא יצלח, יחזיר הוא את הבנות לחיק אמן. נראה היה, כי האם מוכנה היתה להסדר זה ובלבד שההסדר יכנס לתוקף בחופשת הקיץ של הבנות, עם תום שנת הלימודים הנוכחית, ועד אז תוחזרנה לה הבנות. האב התנגד לכך נמרצות מחשש שאם תוחזרנה הבנות לאם הן תנותקנה ממנו שוב ותעלמנה. שקלתי אם לא ראוי לתת אורכה עד לסיום שנת הלימודים בעוד פחות מחודשיים להחזרת הבנות לאיטליה, אולם הגעתי לכלל מסקנה שאין לעשות כן. הבנות לא למדו בצורה מסודרת, ברציפות, בבית-ספר מסויים אחד, משום ההסתתרות והחלפת הכתובות שנעשתה כדי להתחמק מהאב ולפיכך, לא נראה, כי החזרתן כיום גורמת להפסקת תכנית לימודים מסודרת. זאת ועוד, לאור מטרתה של האמנה נפסק כי לא די בהסתגלות גרידא של הילד שנחטף לסביבתו החדשה על-מנת למנוע את החזרתו למקום מגורי הקבע שלו; כדי שתוכח "השתלבות" של הילד למקומו החדש - אליו הובא במעשה החטיפה - יש להצביע על עובדות המלמדות שעקירת הילד מסביבתו החדשה, איננה שקולה מבחינת טובתו, כנגד החובה להחזירו למקומו (ראו ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק , פ"ד מט(2) 431, 438-439). ומכל מקום, העברת הבנות לידי האם בענייננו, עשוייה להביא להעלמותן מחדש ולסכל אפשרות למוצאן.

12.אין ספק שעומדים בפני האם קשיים לנהל משפט באיטליה, מה עוד שתלויים שם הליכים פליליים נגדה בקשר לחטיפת הבנות; גם בארץ מתנהלת חקירה משטרתית בעניין החטיפה. אולם, מצב זה נוצר מפאת חטיפת הבנות על-ידי האם מאיטליה והבאתן ארצה. אכן, מדובר בנסיבות חיים שגרמו למצב זה כאשר בני-הזוג מצאו לקבוע את מרכז חייהם במשך שנים ארוכות באיטליה, גידלו שם את שתי בנותיהן עד שחיי נישואיהם

עלו על שרטון. כיום מתגורר האב באיטליה והאם בארץ והבנות תלויות בין שני אלה. אלא שאין בכל אלה כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין, שכן, על מצבים כגון אלה נועדה האמנה לחול (ראו ע"א 4391/96 רו נ' רו (יעקובוביץ) , פ"ד נ(5) 338, 344). זאת ועוד, המקרה שבפנינו הוא מקרה בולט בו יש לאכוף את האמנה כרוחה וכלשונה לאחר שבכל ההליכים המשפטיים בהם נקטה האם נפסק הדין לחובתה. חלוף הזמן שהאם גרמה לו מאז חטפה היא את הבנות, אינו פועל לטובתה, שכן האמנה אינה מכירה בהתמשכות ההליכים כהגנה (ראו ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד , פ"ד מט(3) 282, 301; וכן, בש"א 8546/96 חורי כרים נ' אווה ברגסטרום (לא פורסם) סעיף 7 לפסק-הדין). מתן משקל להתמשכות ההליכים ולחלוף הזמן מאז מעשה החטיפה, כשיקול שבידו לגבור על חובת ההחזרה של הילד למקום מגורי הקבע שלו, היה מעניק פרס להורה החוטף, בבחינת חוטא יוצא נשכר, דבר שאין בידינו להשלים עמו.

13.האב נמצא בארץ מאז 3.4.99. הוא רוקח במקצועו ובעל בית-מרקחת במקום מגוריו באיטליה. הוא סגר את עסקו כדי לבוא לכאן על-מנת לקבל בחזרה לחזקתו את הבנות החטופות. הוא נמצא כאן מזה שלושה שבועות במקום מסתור, יחד עם הבנות ובחסות המשטרה, כדי לאפשר ביצוע פסק-הדין ולהוציאן מהארץ. לאור ניסיון העבר, חששו של האב להעלמת הבנות, אם תימסרנה לידי האם בארץ, מבוסס למדי ולא ניתן לדרוש מהאב להישאר איתן בארץ במקום מסתור עד שיישמע הערעור, מה עוד שהמשטרה איננה מוכנה להמשיך ולפרוש חסותה, כדברי בא-כוחו.

14.הערעור טרם נקבע לשמיעה וגם אם יוקדם הדיון בו (כפי שנעשה במקרה אחר; וראו לעניין זה ע"א 6056/93 עדן נ' עדן , תקדין-עליון 97(3) 407), עדיין תעמוד על הפרק שאלת מינוי הפסיכולוג הנוסף שיש בה כדי להאריך את הדיון. כמו כן, בית-המשפט המחוזי הדן בערעור איננו הערכאה האחרונה בה עשוי הסכסוך להתברר, מאחר וניתן יהא לבקש מבית-משפט זה רשות ערעור על פסק-הדין שינתן בערעור התלוי בבית-המשפט המחוזי. באופן כזה, נראה, כי מועד סיום ההתדיינות לביטול ההליך הראשון, מי יישורנו. לא ניתן להשלים עד אז עם החטיפה, או לגרום לכך שהאב יצטרך להמתין בארץ ולהחזיק בבנות, בתנאים-לא-תנאים, עד לסיום הליכים אלה ולא נראה כי ניתן להפקידן בידי אמן ולצפות ממנה שתקיים את פסקי-הדין שניתנו עד היום ואת פסק-הדין שיינתן בערעור, אם יהיה לחובתה.

15.רשמתי לפני את הצהרת בא-כוח המדינה לפיה קיימת נכונות מצידה לברר באיטליה את אפשרות חזרתה של האם לשם על-מנת לנהל את משפט המשמורת שם מבלי להיות צפויה למשפט פלילי ולכרוּך בו, וזאת כדי לאפשר לאם להצטרף לבנות. יש לצפות שהדבר ייעשה בהקדם וכי הרשויות באיטליה תגלינה הבנה לעניין זה. יש לזכור כי בכל מקרה חטיפה, מטרת האמנה היא להחזיר את הילדים לארץ מוצאם כדי ששם יתנהל המשפט לעניין משמורתם ואם ההורה החוטף צפוי לסנקציות פליליות בהגיעו לשם, כיצד יוכל הוא לנהל משפט הוגן בענין החזקת הילדים, שכל הגורמים דואגים לשלומם ולטובתם.

לסיום, ברצוני להביע תקווה כי בני-הזוג יתעשתו וימצאו פתרון הולם לבעייתם הכאובה כשבראש מעייניהם טובת בנותיהם המשותפות לבל תישחקנה בין האינטרסים המנוגדים המשמשים בזירה. המאבק בין ההורים, עלול להשאיר צלקות צמיתות בנפשותיהן של הבנות, דבר הניתן למניעה על-ידי גילוי רצון טוב והבנה מצד שני ההורים.

16.אשר על כן, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע וממילא מתייתרת בקשת רשות הערעור, שהרי שתיים אחת הן, והיא נדחית בזה.

שקלתי לחייב את האב להפקיד פקדון להבטחת הוצאות מחייתה של האם באיטליה אם תיסע לשם, אך החלטתי שלא לעשות כן, מהטעמים הבאים: בערכאות השונות נפסקו הוצאות לטובת האב, שהצהיר כי הוא מוכן לוותר עליהן; נגרמו לאב הוצאות רבות במהלך ההתדיינות להחזרת בנותיו, לרבות נסיעתו ארצה והשהות בה. היה מקום להטיל הוצאות אלה על האם. אינני עושה כן, הן כדי למנוע קיטוב נוסף בין בני הזוג שאני מצפה להידברות ביניהם והן משום הצהרתו האמורה של האב.

הבקשה לעיכוב ביצוע ולרשות ערעור נדחות - איפוא - ללא צו להוצאות.