רע"א 2618/14 עו"ד שוקי שועלי נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (ע"א 54637-06-13, כב' השופט ג' גינת ), בגדרו דחה בית המשפט את ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (ת"א 160310/09, כב' השופטת י' אחימן ). עניינה של הבקשה הוא האם ניתן לחייב את המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, להחזיר כספים ששולמו לו על ידי החוכרים הקודמים של הנכס (בני הזוג כנפי), בתמורה להסכמת המשיב לתוספת בנייה בנכס. זאת מהטעם שתוספת הבנייה לא מומשה בפועל על ידי חוכרי המקרקעין. הקשר של המבקש לעניין יובהר בהמשך.

בשנת 2007 קיבלו בני הזוג כנפי הודעה מהמשיב, לפיה לאחר שישלמו דמי היוון בסך כ-116,000 ₪, המשיב יהיה מוכן "להסכים לתוספת בנייה בנכס" שחכרו מהמשיב באותה עת. בני הזוג כנפי שילמו את הסכום. כעבור מספר חודשים, ומבלי שנוספה בנייה בנכס, מכרו את זכויותיהם בנכס למבקש, לרבות הזכות לתוספת בנייה. המבקש אף הוא לא ניצל את הסכמת המשיב לתוספת הבנייה. בשלהי שנת 2008 פנה המבקש למשיב בבקשה להשיב לו את הסכום ששולם עבור ההסכמה לתוספת בנייה, אך בקשתו סורבה. בשנת 2009 מכר את הנכס, תוך התחייבות שהמבקש נשאר "בעל הזכות לקבל בחזרה את הכספים מידי המשיב".

על רקע דחיית בקשתו על ידי המשיב, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום. התביעה נדחתה. הנימוק המרכזי לתוצאה זו היה שזכויות הבנייה שזורות בזכות החכירה של המקרקעין. ברם, המבקש לא רכש זכות מ המשיב אותה הוא יכול לבטל – באופן שתיגזר ממנה זכות השבה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין, והוסיף כי כאשר המשיב מאשר תוספת בנייה בתמורה לתשלום, והתשלום בוצע – חל שינוי בתכונותיו של הנכס, ונוספת לו ההסכמה של המינהל לתוספת בנייה לגביו. לכן, השאלה האם הבנייה בוצעה בפועל או לא אינה משנה. בהעדר תניה מפורשת בהצעת המשיב, שהתקבלה בדמות התשלום, אין חובה חוזית של המשיב בהשבת הסכום, ואין בסיס לחיובו בהחזר זה. מכאן הבקשה שלפניי.

2.

במסגרת הבקשה טוען המבקש שלא ניתנה התייחסות לפגיעה בזכות הקניין של הפרט על ידי הרשות, שפעלה בהיעדר סבירות ובחוסר תום לב; הקביעה שבעקבות התשלום בעבור הסכמת המשיב חל שינוי בתכונות הנכס היא בעייתית; העניין חורג מדיני החוזים; ופסקי הדין שניתנו לא היו מנומקים וברורים דיו.

3.

דין הבקשה להידחות. על אף שסוגייה זו של תשלום שבוצע בעבור הסכמת המינהל לתוספות בנייה, מבלי שבפועל נוצלה הסכמה זו ובוצעה הבנייה, עשויה להתעורר במקרים נוספים – עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ואינה מעלה שאלה משפטית רחבה.

הצעת המשיב לבני הזוג כנפי היתה ברורה – הסכמת המשיב לתוספת בנייה בנכס בתמורה לתשלום שנקבע עד לתאריך הנקוב. בהצעה נכתב מפורשות ש"התשלום יחשב כהסכמה בלתי מסויגת לסכום שנדרש ושולם. כל שנוי, תוספת, מחאה, הסתייגות בדרך כלשהי, ביחס לתשלומים הנ"ל, לא יחייבו את מינהל מקרקעי ישראל". דהיינו, עם ביצוע התשלום הצעת המשיב התקבלה כפי שהיא, והסכמתו ניתנה. הסכמה זו מנותקת מהשאלה האם לאחר שניתנה היא תנוצל ואכן תתבצע תוספת בנייה. המשיב מצידו ביצע את חלקו בהסכם. ככל שקיימת למבקש הסתייגות כלשהי מטיבה או תנאיה של ההצעה או ההליכים הנדרשים בהליכי תוספת בנייה – התביעה בדרך שהוגשה איננה המסגרת הראויה להעלותה. כך במיוחד בנסיבות העניין בהן המבקש לא היה צד להסכם, אלא רכש זכות זו לתוספת הבנייה ביחד עם הנכס, מהאנשים אשר היו צד להסכם וקיבלו אותו מעצם העברת התשלום. על כן הבקשה כפי שהוגשה אינה מגלה טעות משפטית שנפלה בערכאות קמא במסגרת ההסכמים הפרטניים בין המעורבים בעניין.

3.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.