רע"א 2629/14 דוגז נכסים והשקעות בע"מ נ. אפרים מגן

1.

בקשת רשות ערעור בעניין צו מניעה זמני.

המבקשים ומשיבים 1-3 (להלן: המשיבים ) מחזיקים במניותיה של חברת פרומוט בע"מ. מתחילה היו המבקשים בעלי זכות החתימה בחברה. בהמשך החליט הדירקטוריון להעביר את זכות החתימה למשיב 1. המבקשים טענו כי החלטה זו איננה חוקית, ודרשו לכבד רק את זכות החתימה שלהם.

על הרקע הזה הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי, שייתן תוקף להחלטה לשנות את זכויות החתימה לטובת המשיבים. במסגרת התובענה התבקש סעד זמני - לחייב את משיבים 4-6 (להלן: הבנקים ) לכבד את שינוי זכויות החתימה, ולאסור על המבקשים לטעון בפני גופים עסקיים נגד השינוי. הבקשה לסעד הזמני התקבלה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

במסגרת הבקשה נטען בעיקר כי הצו הזמני ניתן כנגד הבנקים על אף שהם אינם צדדים להליך העיקרי. כמו כן נטען כי הצו הזמני האוסר על המבקשים להתבטא כנגד החלטת הדירקטוריון - איננו ראוי, מאחר והוא פוגע בחופש הביטוי שלהם. המשיבים לעומת זאת מצדיקים את הצו, וסבורים כי הוא הכרחי על מנת שלא לשתק את פעילותה של החברה.

2.

המסגרת הדיונית הנוכחית היא של בקשת רשות ערעור על החלטה בדבר מתן סעד זמני בתובענה. ככלל, בקשה למתן סעד זמני תיבחן על פי שני שיקולים: סיכויי התובענה, ומאזן הנוחות. לערכאה המבררת מוקנה שיקול דעת רחב בבואה להחליט בנדון. כשם ששיקול הדעת של הערכאה המבררת הוא רחב – כך שיקול הדעת של ערכאת הערעור הוא מצומצם.

ההחלטה לשנות את זכויות החתימה – היא שעומדת במוקד התובענה העיקרית. בהקשר זה מתעוררות מספר שאלות, בעיקר מתחום דיני החברות, למשל טיב האישורים הנדרש באורגנים של החברה על מנת ליתן תוקף להחלטות מן הסוג הזה. בשלב הנוכחי, ומבלי לקבוע מסמרות, די אם אציין כי מן הבקשה שלפניי לא עולה שסיכויי התובענה הם נמוכים מן הרף הרלבנטי לבקשה למתן סעד זמני. למעשה, בקשת רשות הערעור כמעט ואיננה מתמקדת בטענות לעניין סיכויי התובענה. אף מאזן הנוחות, כפי שהוצג, נוטה לרעת המבקשים: כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, פעולותיהם של המבקשים קודם למתן הצו – טרם שנאסר עליהם לפנות לבנקים ולטעון כנגד שינוי זכויות החתימה - שיתקו בפועל את החברה. המבקשים, מנגד, לא הצביעו על נזק חמור או בלתי הפיך שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו. אדרבה, בית המשפט המחוזי צמצם את היקף הפגיעה הצפויה במבקשים כתוצאה ממתן הצו, והורה כי על רואה החשבון של החברה לעדכן מראש את המבקשים על תשלומים שבדעת החברה להעביר. מכאן שבבחינה המשולבת של הדברים לא נפלה שגיאה בהכרעת בית המשפט המחוזי ליתן את הסעד הזמני.

המבקשים העלו כאמור שתי טענות נוספות. האחת, שהבנקים – כנגדם מופנה הסעד הזמני – אינם צד להליך העיקרי. ברם יושם אל לב שהבנקים, אשר צורפו כצד להליך שבפניי, הודיעו כי הם מותירים את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט. בנסיבות אלו אינני רואה מקום לקבל טענה זו של המבקשים. הטענה האחרת היא שהסעד הזמני מצר כביכול את חופש הביטוי של המבקשים. אף טענה זו אינה נראית לי. בית המשפט קמא סבר כי יש להוציא צו שיורה לבנקים לכבד את ההחלטה בעניין שינוי זכויות החתימה. צו מעין זה כולל בתוכו, באופן אינהרנטי, חובה לציית לצו ואיסור על ביצוע פעולות שיביאו לסיכול הצו. במובן זה, צדק בית המשפט המחוזי כאשר אסר על המבקשים לפנות לבנקים או לגופים אחרים ולשכנע אותם שאין לכבד את ההחלטה לעניין שינוי זכויות החתימה. פעולות מעין אלו חותרות במובהק תחת קיום הצו הזמני שהוציא בית המשפט המחוזי.

3.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות משיבים 1-3 בסך 7,500 ₪.