רע"א 2641/00 חדר לובאני נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון

זוהי בקשה למחיקת בקשת רשות ערעור בשל חלוף מועדים. הבקשה הוגשה, על ידי המשיבים, עוד ביום 1.6.00 (!). ההחלטה בעניין התעכבה, בשל דרך ההילוך של המבקשים (בהליך העיקרי). במקום להגיב עניינית לטענה אודות חלוף המועדים, ולציין את המועד בו הומצא פסק הדין, נשוא הערעור, נוצלו מעט הנתונים הרלוונטיים כדי ליצור ערפול ואובך. על מנת לברר את הנתונים היה צורך בסדרה שלמה של החלטות, שנועדו לדלות ממכלול גרסאותיהם של המבקשים את המועדים הרלוונטיים לצורך קבלת החלטה. כך, כצלם בחדר החושך, לא נותר אלא להמתין לאותו רגע בו קוויה הממשיים של התמונה יצופו ויעלו מתוך התמיסה, בה שוקע סרט הצילום של הפרשה.

עיקריה של הפרשה יפורטו עתה.

ביום 22.2.00 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט שלערעור. פסק הדין ניתן שלא במעמד בעלי הדין, ונקבע בשוליו כי "המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים". ב"כ המבקשים באותו הליך היה עו"ד חן רשף.

המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור ("הבקשה") לבית משפט זה ביום 27.3.00. בבקשה צוין כי פסק הדין הומצא למבקשים ביום 25.2.00. כיוון שהמועד להגשת הבקשה חלף, סירבה

המזכירות לרשום את הבקשה, והיא הוחזרה למבקשים. הבקשה הוגשה, פעם נוספת, ביום 5.4.00. הפעם, צוין על גבי הבקשה כי פסק הדין נמסר לידי ב"כ המבקשים ביום 27.2.00. ציון זה נעשה בכתב יד, והחליף תאריך מודפס של יום 25.2.00.

המשיבה הגישה, כאמור, בקשה לדחות את ההליך בשל איחור בהגשת הבקשה. כב' הרשם זולטי הורה למבקשים, ביום 17.7.00, להגיב לבקשה. כב' הרשם זולטי קבע במפורש כי "התגובה תיתמך בתצהיר".

המבקשים הגיבו לבקשת הדחייה ביום 28.8.00. הם טענו כי פסק הדין הומצא להם ביום 27.3.00, וכי בבקשה נקבע בטעות כי פסק הדין הומצא להם ביום 25.3.00. התגובה נתמכה בתצהירו של ב"כ המבקשים. וכך נאמר בו:

בבקשת הרשות נרשם

בטעות תאריך קבלת פסק הדין ליום 25.3.00, מקור הטעות היה בהעדר רישום תאריך הקבלה של המסכים שנמסרו לידיי.

מבירור טלפוני שלי עם עו"ד רשף נמסר כי פסק הדין נתקבל למעשה ביום א' 27.3.00, אשר על כן תוקן תאריך הקבלה בבקשה לרשות ערעור ובהתאם.

עוד נאמר בתצהיר כי ב"כ המבקשים עצמו קיבל את התיק מידיו של עו"ד רשף ביום 23.3.00 וכי בקשת רשות הערעור נשלחה לבית המשפט העליון ביום 26.3.00.

דברים אלה לא הניחו את דעת המשיבה. לשיטתה, היה על המבקשים לצרף תצהיר של עו"ד רשף דווקא, הואיל והוא ולא בא כוחם הנוכחי של המבקשים יכול להצהיר על מועד המצאת פסק הדין לידיו. זאת ועוד, הגרסה שנמסרה הייתה סתורה על פניה; כיצד, שאלה המשיבה, יכולים המבקשים לטעון כי פסק הדין התקבל אצלם ביום 27.3.00, בעוד בקשת הרשות נשלחה לבית המשפט כבר ביום 26.3.00?

אכן, ברגיל די בתצהיר של עורך דין על מנת ליישב מחלוקות מסוג זה. עם זאת, התגובה הייתה מופרכת מבחינת מועדיה. כיצד יכולה הייתה בקשת הרשות להישלח לבית המשפט בטרם הגיע פסק הדין לידי המבקשים? על מנת להימנע ממתן החלטה על יסוד סתירה זו, אפשרתי לב"כ המבקשים להסביר קושי זה.

ב"כ המבקשים שלח את תגובתו, ללא תצהיר, ביום 25.4.01. התברר כי פעם נוספת נפלה טעות ברישום התאריך בכתבי בית הדין. ב"כ המבקשים הסביר כי "בתגובתם הקודמת של המבקשים נפלה טעות סופר באשר נאמר בסעיף 2 לתגובה ולתצהיר כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה התקבל ביום 27.3.00 והנכון הוא כי פסק הדין התקבל ביום 27.2.00".

ריבוי הטעויות בעניין המועדים, והסברן הכוללני והרופף, לא היה מספק. על כן, הוריתי לב"כ המבקשים "לתמוך את הטענה בתצהיר מפורט של עו"ד רשף חן".

תצהירו של עו"ד רשף נשלח לבית המשפט ביום 16.5.01. בתצהיר זה אומר עו"ד רשף:

לפי המסמכים והתרשומות בתיקי אני סבור כי פסק הדין הגיע לשולחני לראשונה ביום א' 27.2.00 והגיע לתיבת הדואר של המשרד בין יום ה' 24.2 אחה"צ ועד יום א' 27.2 בבוקר. במועדים אלה המשרד היה סגור והדואר נלקח מהתיבה רק ביום א' בבוקר.

גם לאחר הבהרה זו עמדה המשיבה על בקשתה למחוק את ההליך.

עמדת המשיבה מבוססת. אמת מידה חדה וצוננת, תגלה כי המבקשת לא יכולה הייתה לרשום את בקשתה במועד, ללא בקשה להארכת מועד. לא ניתן להכפיף את העובדות לצורכי בעלי הדין, כאילו הן נתונות למרותו של מאלף בקרקס, אשר יכול ללמדן לבצע מעשי פלאים המנוגדים לטבע . העובדות מגלות כי הבקשה הוגשה באיחור.

על גבי הבקשה עצמה נקבע כי פסק הדין הומצא ביום 25.2.00. רק לאחר שהבקשה סורבה לרישום, שונה המועד ליום 27.2.00. ההסבר שניתן לטעות היה כללי ובלתי ברור. אם לא נרשם על פסק הדין מועד קבלתו, כיצד ניתן היה לדעת שפסק הדין התקבל ביום 27.2.00 דווקא?

אז הגישה המשיבה בקשה לדחות את ההליך. המבקשים שלחו תגובה נתמכת בתצהיר. נאמר כי פסק הדין הומצא לידי עו"ד רשף ביום 27.3.00. גם אם נניח כי מדובר היה בטעות קולמוס, והכוונה הייתה ליום 27.2.00, לא הוסבר מדוע נקבע תחילה תאריך ההמצאה ליום 25.2.00. בעניין זה, הייתה הבקשה סתומה ביותר; "בבקשת הרשות נרשם בטעות תאריך קבלת פסק הדין ליום 25.3.00..." כיצד נוצרה טעות זו? על ידי מי, שאלות אלה לא הובהרו. ושוב, נקבע כי "מקרו הטעות היה העדר רישום תאריך הקבלה במסמכים שנמסרו", אך אם זהו המצב, מדוע לא נערכה בדיקה? האמנם נבחר תאריך שרירותי על ידי המבקשים, והוא צוין על גבי המסמכים?

זאת ועוד, לכל אורך הדרך נטען במפורש, גם בתצהיר כי עו"ד רשף מסר שפסק הדין הומצא לו ביום 27.2.00 ולא קודם לכן. כך, במכתב למזכירות נאמר כי "פסק הדין נמסר לידיו למעשה ביום 27.2.00 ולא ביום 25.2.00 כפי שציינתי בטעות" (מכתב מיום 5.4.00). בתצהיר נקבע כי "בבקשת הרשות נרשם בטעות תאריך קבלת פסק הדין נרשם בטעות ליום 25.3.00", וכן ש"מבירור טלפוני שלי עם עו"ד רשף נמסר כי פסק הדין התקבל למעשה ביום א' 27.3.00". והנה רק כאשר התקבל תצהירו של עו"ד רשף נקבע בו כי אפשר שפסק הדין הומצא כבר ביום 24.2.00. האמנם המילה "למעשה" נועדה לבטא ספקות אלה? מדוע לא נמסר מיד כי מועד המצאת פסק הדין אינו ידוע, וכי אפשר שהומצא ביום 24.2.00 אחר הצהרים? האם כך פונים לבית המשפט, על מנת להסיר מחדל ולתקן טעות נטענת בכתבי הטענות?

חללים אלה בעמדות המבקשים מחייבים את המסקנה כי תיקון בקשת רשות הערעור, לאחר שסורב רישומה, באופן שיאמר בה כי פסק הדין הומצא ביום 27.2.00, נעשה ללא יסוד מספיק. הגשת הבקשה, פעם נוספת, ביום 5.4.00, תוך תיקון מועד ההמצאה של פסק הדין ליום 27.2.00, נעשתה ללא תשתית מספקת, המבססת את הטענה בדבר טעות בניסוח בקשת הרשות הראשונה, וללא ראיה מספקת לכך שאכן ההמצאה נעשתה ביום 27.2.00. אפשר שאילו היו המבקשים פונים על רקע ספקותיהם בבקשה להארכת מועד היה לפנייתם יסוד מספיק. אך המבקשים נמנעו מדרך זו. הם ציינו כי מועד ההמצאה הנו יום 27.2.00, ותחת הביטוי "למעשה" ניסו להסוות את ספקותיהם שלהם.

התוצאה היא שהבקשה למחיקה מתקבלת. הערעור נמחק, מאחר שלא היה מקום לקבלו לרישום ביום 5.4.00 הואיל ובאותו שלב לא הייתה תשתית מספקת להנחה כי פסק הדין הומצא ביום 27.2.00 ולא ביום 25.2.00 כפי שנטען בבקשה המקורית שהוגשה לבית המשפט. גם בשלב זה, לאחר כל התיקונים וההבהרות, לא ניתן לקבוע דברים אלה, ועל כן, הפגם שברישום (הנובע מהאיחור בהגשה) לא נרפא.

אני מורה על מחיקת ההליך מן הרישום.