פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
2643/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקשים
:
1.
חאפז שבלי טנוס
2. עווד שבלי טנוס
נגד
המשיבים
:
1.
עזבון המנוח מובדא סלים טנוס
2. עזבון המנוח ח'ליל סלים
טנוס
3. עזבון המנוח רשיד סלים
טנוס
4. עזבון המנוח אסעד סלים
טנוס
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 26.2.2002 בתיק ת"א 1233/01,
בש"א
3144/01 שניתנה על ידי כבוד השופטת
הלמן
אסתר
בשם
המבקשים: עו"ד סלים גרייב
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן) מיום 26.2.02 (ת.א. 1233/01), לפיה טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו המבקשים תוכרענה בשלב מתן פסק הדין.
1.המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים להצהיר כי הם הבעלים של חלקים מחלקות מקרקעין בכפר מג'אר הרשומים על שם המבקשים (להלן: "החלקות"). בכתב תביעתם טענו המשיבים כי סמוך אחרי קום המדינה, בין השנים 1951 - 1952, מכרו המבקשים את החלקות למשיבים, קיבלו את מלוא תמורתם ומסרו אותן למשיבים אשר מחזיקים בחלקות אלה עד היום. המבקשים ביקשו לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות ומחמת שיהוי. לטענתם, נוכח טענת המשיבים כי החלקות נמכרו להם בין השנים 1952-1951, הרי שתביעת המשיבים התיישנה. כן טענו המבקשים לשיהוי ניכר בהגשת התביעה.
2.בית המשפט דחה את הבקשה לדחיית התובענה על הסף וקבע כי שאלות ההתיישנות והשיהוי תידונה ותוכרענה בשלב מתן פסק הדין. נקבע כי מאחר שהצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לאפשרות דחיית התביעה מחמת התיישנות על-פי המצב המשפטי שהיה בתוקף ערב חוק ההתיישנות, אין זה מן הראוי ששאלת ההתיישנות תוכרע כשאלה מקדמית, ויש לבררה במסגרת טיעוני הצדדים לאחר שמיעת הראיות. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקה לפיה ביחס לתביעה מן הסוג הנדון כאן שעילתה נולדה לפני תחילת תוקפו של חוק ההתיישנות, יש טעם לברר האם התיישנה התביעה כעבור 36 שנה או האם אין התיישנות לגביה כלל. באשר לטענת השיהוי, קבע בית המשפט, כי כדי שטענת השיהוי תהווה הגנה ראויה מפני התביעה, צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, אשר הוכחתם טעונה הבאת ראיות, והם : האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות והאם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי.
3.על החלטה זו עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. המבקשים טוענים כי בקשתם לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות התבססה על סעיף 29 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-, אשר מתייחס למצב המשפטי שהיה חל ערב חקיקת החוק, וכי האסמכתאות עליהם הסתמכו התייחסו למצב ערב חקיקת חוק ההתיישנות. לטענת המבקשים, עדיף לדון בטענות ההתיישנות והשיהוי כטענות מקדמיות ובכך לחסוך מזמנו של בית המשפט ומזמנם של בעלי הדין.
4.עיינתי בבקשה ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין בית משפט זה מתערב בעניינים הקשורים לניהולו של ההליך בבית משפט קמא, אלא אם מצא כי החלטתו של בית משפט קמא נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206). בנסיבות המקרה, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, כי ההכרעה בשאלות התיישנות והשיהוי תיפול בשלב מתן פסק הדין, נוכח העובדה כי המבקשים לא פירטו בבקשותיהם את טענותיהם בעניין זה על-פי הדין החל.
הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' באייר תשס"ב (2.5.2002).
ש
ו פ ט