רע"א 2654/13 אבודוגוש בע"מ נ. ר.ע מלכה נכסים בע"מ

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא י' אלון) מיום 14.3.2013, לפיה מונה בא-כוח המשיבה ככונס נכסים לצורך מימוש נכסי מקרקעין השייכים למבקשת ונקבעו סדרי עבודתו.

1.

בחודש פברואר 2011 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תובענה נגד המבקשת (ת"א 53002-02-11), שעיקרה דרישה לחייב את המבקשת להשיב לה את יתרת הכספים שלוותה ממנה על-פי הסכם שנכרת בין השתיים בשנת 2006 (להלן: הסכם ההלוואה ). בין יתר הסעדים שנתבעו, עתרה המשיבה למימוש שני נכסי מקרקעין - מגרש ודירה בשכונת נווה זאב בבאר שבע (להלן בהתאמה: המגרש ו -הדירה , וביחד: הבטוחות ) - שלפי טענת המשיבה שועבדו לטובתה במסגרת הסכם ההלוואה. המשיבה ציינה בתביעתה כי בין הצדדים מתנהל הליך בוררות בפני עורכת הדין רחל זכאי בנושא "ספציפי ומוגדר" שקשור בסעיף מסוים של הסכם ההלוואה העוסק בטענות המבקשת לקיזוז חלק מכספי ההלוואה עם חוב נטען של המשיבה כלפיה (להלן: הליך הבוררות ). עוד טענה המשיבה כי מזה שנתיים מפרה המבקשת הסכם פשרה שהושג בין שתי החברות בהליך אחר (פש"ר 9225/03), לפיו היה עליה למכור את הבטוחות ולהפקיד את כספי התמורה בנאמנות משותפת בידי באי-כוח הצדדים עד להכרעה במחלוקות כספיות שהתגלעו בין השתיים בקשר לפרויקט בניה שבו הן מעורבות (להלן: הסכם הפשרה ). המשיבה עתרה אפוא בתביעתה, בין השאר, למינוי בא-כוחה ככונס נכסים שיפעל למימוש הבטוחות בהתאם למנגנון שעליו הוסכם בהסכם הפשרה.

2.

בדיון שהתקיים בתובענה ביום 27.10.2011 הגיעו הצדדים להסכמה חדשה הנוגעת לסוגיית מימוש הבטוחות, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין (להלן: פסק הדין החלקי ). על פי פסק הדין החלקי ניתנה למבקשת ארכה בת שישים ימים למכור בעצמה את המגרש ולהפקיד מתוך תמורת המכירה סך של 1.5 מיליון ש"ח בחשבון נאמנות משותף. עוד נקבע בפסק הדין החלקי כי ככל שהסכום האמור לא יופקד, יפעלו שני הצדדים למכירת המגרש באופן מיידי; כי מתוך כספי התמורה יועבר סך של 1.5 מיליון ש"ח לחשבון נאמנות משותף; וכי ככל שיוותרו כספים נוספים הם יועברו אל המבקשת. בפסק הדין החלקי צוין עוד כי הצדדים ממתינים להכרעה בהליך הבוררות שמתנהל ביניהם ואשר היה אותה העת בשלב שלקראת הכרעה. לאחר שינתן פסק הבוררות, כך נקבע, תיערך בין הצדדים התחשבנות כוללת וככל שתישאר יתרת חוב של המבקשת כלפי המשיבה תימכר גם הדירה באופן מיידי וכספי התמורה ישמשו לכיסוי יתרת החוב. עוד צוין בפסק הדין החלקי כי לאחר מתן פסק הבוררות ינסו הצדדים להגיע להסכמות גם באשר ליתר המחלוקות נושא התובענה.

3.

בחלוף כשנה, ביום 5.11.2012, קיים בית המשפט המחוזי דיון בתובענה בו ציין מנהל המבקשת כי עיקול שהטיל מס רכוש על נכסי החברה מונע את מימוש הבטוחות. בא-כוח המבקשת הוסיף וציין כי ככל שהעיקול האמור לא יוסר בתוך פרק זמן של שישים ימים וככל שהמבקשת לא תפקיד בתוך פרק זמן זה את הסכום של 1.5 מיליון ש"ח לו התחייבה בעבר, תסכים המבקשת למינוי בא-כוח המשיבה ככונס נכסים למימוש הבטוחות. שלושה חודשים נוספים חלפו ובדיון שהתקיים ביום 5.2.2013 ציין בית המשפט כי העיקול שהוטל על נכסי המבקשת הוסר ביום 13.1.2013 אך חרף הצהרותיה היא נמנעה מלהפקיד בנאמנות את הכספים שעליהם הוחלט. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי יש מקום למנות את בא-כוח המשיבה ככונס נכסים למימוש הבטוחות והוא הורה למשיבה להגיש "נוסח של צו פורמאלי" לצורך זה. בהתאם לכך הגישה המשיבה נוסח של צו בו הציעה למנות את בא-כוחה ככונס נכסים לצורך מימוש מיידי של שתי הבטוחות (להלן: צו המינוי ). על פי צו המינוי שהציעה המשיבה יימכר המגרש ומתוך התמורה שתתקבל עבורו יופקד סך של 1.5 מיליון ש"ח בחשבון כונס הנכסים, אשר מצידו יסיר את השעבוד הרשום על המגרש (סעיף 2.1.2.1 לצו המינוי). עוד הוצע בצו המינוי כי מלוא כספי התמורה שיתקבלו ממכירת המגרש והדירה יופקדו בידי כונס הנכסים שיוכל לשלם מתוכם את ההוצאות הנדרשות להשלמת הליכי המכירה; כי יתרת התמורה תישמר בידי כונס הנכסים עד למתן פסק הדין בתובענה ומתוכה ישולמו הכספים שיפסוק בית המשפט לטובת המשיבה, ככל שיפסוק; וכי ככל שבסיום יישארו כספים אצל הכונס הם יועברו אל המבקשת (סעיפים 2.1.2.2 ו-2.2.3 לצו המינוי). המבקשת התנגדה לנוסח צו המינוי בציינה כי הוא עומד בסתירה לאופן מימוש הבטוחות שנקבע בעבר בפסק הדין החלקי. המשיבה, מצידה, עמדה על הנוסח שהציעה וטענה כי מאז שניתן פסק הדין החלקי חלפו למעלה מחמישה עשר חודשים בהם "דבר לא ארע", כי בינתיים הוכרע הליך הבוררות לטובתה וכי בנסיבות אלה ראוי שמלוא כספי התמורה יוחזקו על-ידי כונס הנכסים עד להכרעה בתובענה.

4.

בהחלטתו מיום 14.3.2013 אישר בית המשפט המחוזי את מינויו של בא-כוח המשיבה ככונס נכסים בהתאם לנוסח צו המינוי שהציעה המשיבה והורה לו להפקיד ערבות עצמית בסך 200,000 ש"ח. המבקשת פנתה לבית המשפט וביקשה פעם נוספת לתקן את נוסח צו המינוי ובהחלטתו מיום 19.3.2013 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי הסוגיה כבר נדונה והוכרעה בהחלטתו הקודמת. בית המשפט הוסיף והדגיש כי כונס הנכסים יהיה כפוף להוראות בית המשפט ככל שתתבקשנה בעתיד.

5.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוענת המבקשת כי נוסח צו המינוי שהוצע ואושר על-ידי בית המשפט קמא "סותר וחורג באופן ברור מהוראות פסק הדין החלקי". המבקשת מדגישה כי בפסק הדין החלקי הוחלט להפקיד בנאמנות סך של 1.5 מיליון ש"ח מתוך התמורה שתתקבל בגין מכירת המגרש, וכן כי הוחלט שיתרת כספי המכירה יועברו ישירות לידיה. לעומת זאת, כך מציינת המבקשת, צו המינוי קובע כי יתרת כספי המכירה יוותרו בידי כונס הנכסים עד להכרעה בתובענה וכי רק לאחר שישולם חובה למשיבה יוחזרו לידיה הכספים שיוותרו בידי הכונס, ככל שיהיו כאלה. לטענת המבקשת הסכמתה למינוי בא-כוח המשיבה ככונס נכסים הותנתה בכך שמינויו ייעשה בהתאם למתווה שנקבע בפסק הדין החלקי. עוד טוענת המבקשת כי המתווה החדש שנקבע בצו המינוי פוגע בה ויימנע ממנה לעמוד בהתחייבות כספיות שונות שהתחייבה כלפי רשויות המס ועיריית באר שבע. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין החלקי מעולם לא בוטל וכי החלטתו של בית המשפט קמא אינה מנומקת ולא מוסבר בה מדוע יש לסטות מהמתווה שנקבע בעבר.

6.

המשיבה טוענת, מנגד, כי המקרה דנן אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בשלב הביניים שלפני מתן פסק הדין הסופי בתובענה ולטענתה לא ייגרם למבקשת כל נזק כתוצאה מכך שכספי התמורה יוחזקו בידי כונס הנכסים עד לסיום ההליך. עוד טוענת המשיבה כי המבקשת היא שהפרה את ההתחייבויות שנקבעו בפסק הדין החלקי וכי כל מטרתה של בקשת רשות הערעור דנן היא ניסיון של המבקשת לסגת מהסכמתה למינוי כונס הנכסים. לבסוף טוענת המשיבה כי צו המינוי וההוראות שנקבעו בו עולים בקנה אחד עם הוראות פסק הדין החלקי שכן בתוך פרק הזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין החלקי הוכרע הליך הבוררות לטובתה ועל כן כפי שסוכם יש למכור את שתי הבטוחות במקביל ובמשותף על-ידי הצדדים.

7.

דין הבקשה להידחות.

המבקשת אינה תוקפת את עצם ההחלטה למנות את בא-כוח המשיבה ככונס נכסים לצורך מימוש הבטוחות בדרך של מכירתן, וטענתה העיקרית בבקשה שלפניי היא כי מינוי זה צריך להיעשות על-פי המתווה שנקבע בפסק הדין החלקי שניתן בחודש אוקטובר 2011 ולא על פי צו המינוי שניסחה המשיבה ואושר על-ידי בית המשפט קמא בחודש מרץ 2013. אלא שהמבקשת, כפי שתואר בהרחבה, היא שנמנעה במשך תקופה ארוכה מקיום הוראות פסק הדין החלקי - בין בשל עיקול שהוטל על נכסיה ובין מסיבות אחרות שלא הוסברו. משכך ואף שחלפה כשנה וחצי מאז ניתן פסק הדין החלקי, הבטוחות לא נמכרו והמבקשת לא הפקידה בנאמנות את הסכום שעליו הוסכם. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המבקשת כי יש לפעול על פי המתווה שנקבע באותו פסק דין חלקי שאת הוראותיו הפרה. זאת בייחוד בהינתן העובדה שמאז ניתן פסק הדין החלקי ובפרק הזמן המשמעותי שחלף חל שינוי במצב הדברים וכוונתי לפסק הבוררות שניתן ביום 3.11.2011 בו נדחו טענותיה של המבקשת לקיזוז חלק מן החוב הנטען על-פי הסכם ההלוואה (ראו נספח 5 לתשובת המשיבה). במצב דברים זה לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, אשר בחן את טענות הצדדים לעניין נוסח הצו למינוי כונס הנכסים ובחר לאמץ את המתווה שהציעה המשיבה לעניין אופן פעולתו של הכונס, הגם שהוא שונה במידת מה מן המתווה שעליו הוסכם קודם לכן (ראו והשוו: רע"א 1737/12 קריתי נ' מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ , פסקה 17 (15.5.2012)). זאת ועוד, עיקר ההבדל בין שני המתווים הרלוונטיים נוגע לשאלה מה ייעשה ביתרת כספי התמורה שיתקבלו בגין מכירת הבטוחות לאחר שיופקד סכום של 1.5 מיליון ש"ח מתוכם בנאמנות – האם יתרה זו תוחזק בידי כונס הנכסים עד להכרעה בתובענה או תוחזר לידי המבקשת. בהקשר זה אני סבורה כי המבקשת לא הוכיחה שייגרם לה נזק של ממש כתוצאה מהחזקת יתרת הכספים בידי הכונס עד להכרעה בתובענה. זאת בין היתר בשים לב לכך שמטענות הצדדים עולה כי הליך בירור התובענה מצוי בשלב הסיכומים ועומד לקראת סיום. טעם זה בהצטרפו ליתר הטעמים שפורטו, מוביל אף הוא למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

8.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בבקשה בסך של 8,000 ש"ח.