רע"א 2676/19 אלי דוד נ. דרור ניצן

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי ) ברע"א 68168-03-19 מיום 4.4.2019 במסגרתו דחה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט מ' פירר ) ברע"ב 65203-10-18 והפ"ב 16272-11-18 מיום 13.3.2019, שבתורו דחה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות שניתן על ידי השופט בדימ' שאול מנהיים (להלן: הבורר ).

1.

בקצירת האומר, המבקשים והמשיב התקשרו בשנת 2010 בהסכם לצורך פתיחת חנויות תכשיטים, במסגרתו השקיע כל אחד מהצדדים 100,000 ש"ח. בשנת 2013 פרץ משבר בין הצדדים ולאחר הגשת תביעות הדדיות הוסכם כי אלה תועברנה למסלול של בוררות. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ונקבע, בין היתר, כי סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) יחול על הבוררות. במסגרת הבוררות נדונו תביעות הדדיות, כאשר המשיב תבע מהמבקשים סך של 1,090,000 ש"ח והמבקשים תבעו מהמשיב סך של 1,750,000 ש"ח והתגלעה מחלוקת גם לגבי המועד הקובע להיפרדות.

2.

בפסק הבוררות פסק הבורר כי המועד הקובע להפרדות הוא בסוף שנת 2016 וכי הדרך לביצוע ההפרדות היא רכישת חלקו של המשיב על ידי המבקשים. שווי המיזם המשותף נקבע על סך של 1,500,000 ש"ח ועל כן חויבו המבקשים לשלם למשיב סך של 500,000 ש"ח וכן הוצאות בוררות ושכר טרחה בסך של 25,000 ש"ח. כל יתר טענות הצדדים נדחו.

3.

בית משפט השלום דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות, בקבעו כי בנסיבות העניין לא נפלה בפסק הבוררות טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום למבקשים עיוות דין. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, בציינו כי טענותיהם מכוונות ברובן כלפי קביעות עובדה ומהימנות בעלי הדין והעדים ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. גם את טענת המבקשים לפיה חרץ הבורר את הדין טרם סיום הליך הבוררות דחה בית המשפט המחוזי.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שבצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. במסגרת הבקשה ניסו המבקשים להעלות טענות "עקרוניות" ביחס לאופן יישומו של סעיף 29ב לחוק הבוררות וכן חזרו על הטענות שהעלו לפני הערכאות הקודמות ביחס לפסק הבוררות.

5.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. עניינם של המבקשים נדון למעשה בפני שלוש ערכאות, וניתן פסק בוררות מקיף ומנומק המבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות. חרף טענות המבקשים, לא מצאתי כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין, או כי הסוגיות שהועלו מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה. ממילא נדחית אפוא הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. מכיוון שלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.