פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2682/19
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
משרד הביטחון – אגף השיקום
בקשת רשות לערער על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ב' טאובר וס' ג'יוסי)
בע"ו 12070-09-18 מיום 19.3.2019
בשם המבקש:
עו"ד מוניר עראידה
החלטה
1.
המבקש, יליד שנת 1952, התגייס לשירות צבאי בחודש נובמבר 1970. שירותו הסדיר הוארך בשל מלחמת יום הכיפורים, והוא השתחרר ביום 14.4.1974 בפרופיל רפואי 97. לאחר שחרורו, ככל הנראה, פנה המבקש לראשונה למשיב בבקשה (להלן: הבקשה הראשונה ) שיכיר בו כנכה עקב שירותו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק או חוק הנכים ), בגין רעד בידיים ובראש, אשר החל לטענתו כבר בשנת 1971. המשיב דחה את הבקשה, אך ערעורו של המבקש התקבל בהסתמך על חוות דעת רפואיות שמצאו קשר בין תנאי שירותו של המבקש ומצבו הקליני. בהמשך, בשנת 1982 קבעה ועדה רפואית למבקש נכות צמיתה בשיעור של 19% בגין הפרעה נפשית עם הגבלה תפקודית קלה ובגין אטרופיה. בשנת 2007 העלתה ועדה רפואית נוספת את שיעור הנכות ל-28%.
בחודש ספטמבר 2012 פנה המבקש למשיב בבקשה (להלן: הבקשה השנייה ) שיכיר בו כנכה לפי החוק בגין הפרעת דחק בתר-חבלתית (הַלֶּמֶת; להלן: PTSD ) . ביום 1.10.2014 דחה המשיב את הבקשה, בהסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית שלפיה אין עדות לקיום ממצאים בתר-חבלתיים. המבקש ערער על החלטת המשיב. ביום 22.7.2018 דחתה ועדת הערעורים לפי חוק הנכים שליד בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט
א' גולדקורן והחברים נ' אפטר ו מ' דויטש (להלן: הוועדה ) את הערעור. נקבע כי המבקש לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין הפרעה בתר-חבלתית לבין שירותו הצבאי, שכן הוא לא עמד בנטל להוכיח קיומם של אירועים טראומטיים שבגינם עשויה להתפתח PTSD
– הוועדה קבעה כי המבקש הציג את גרסתו בעדות יחידה, מבלי שנתמכה בעדויות נוספות ותוך שחומר הראיות מצביע על קשיים בגרסתו. כמו כן, נקבע כי המבקש לא הוכיח את קיומה של המחלה. הוועדה פסקה הוצאות לחובת המבקש בסך 7000 ש"ח. המבקש ערער על פסק הדין. ביום 19.3.2019 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל , ב' טאובר ו ס' ג'יוסי ) את הערעור. בית המשפט ציין כי למבקש נקבעה נכות עקב תנאי שירותו, וכי הסימנים שעליהם מצביע המבקש – רעד בראש ובידיים – החלו להופיע עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, לכל המאוחר בשנת 1972. בית המשפט קבע כי אין בכך תשתית עובדתית לנכות הנטענת בגין PTSD , שכן זו – לשיטת המבקש וחוות הדעת שהציג – נגרמה בשל אירועים שהתרחשו במהלך מלחמת יום הכיפורים. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה בנוגע לאירועים שטען המבקש שחווה בעת המלחמה. כמו כן, נקבע כי המבקש לא הוכיח שהוא סובל מ- PTSD . בית המשפט דחה את טענת המבקש כי פסק הדין של הוועדה נעדר הנמקה, שכן היא סמכה את קביעותיה על יסוד החומר העובדתי והרפואי שהיה לפניה. בשולי הדברים, ביטל בית המשפט את ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש, בשל נסיבות העניין ונכותו של המבקש.
2.
מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען, בתמצית, כי הוא עמד בנטל להוכיח כי הוא סובל מ- PTSD עקב שירותו הצבאי, ובכלל זה שהוא הוכיח את קיומם של אירועים שהובילו להתפרצות המחלה. המבקש טוען כי הוא כבר הוכר כנכה עקב תנאי שירותו, וכי ה- PTSD שאובחן אצלו לאורך השנים נובע מאותו מקור. הוא טוען כי האבחון שנעשה לו מציין פוסט טראומה מאוחרת ורדומה, ולכן סביר שלא התגלו אצלו סימנים למצב נפשי בשלבים מוקדמים. לטענת המבקש, המשיב ויתר על חקירת המבקש על תצהירו, ומכאן שהיה מקום לקבל את גרסתו ככזו שהוכחה. בפרט, נטען, שעסקינן בעניין סוציאלי, שבו מוצדק להעדיף את גרסת הטוען לנכות. עוד נטען כי יש להכיר בחובה למנות מומחה לפי חוק הנכים לצורך בחינת מצבו של המבקש. כמו כן, נטען כי המשיב חרג מסמכותו מקום שנעזר במבחנים שאינם מוכרים בדין לצורך קביעת מצבו הרפואי של המבקש.
3.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סבורני כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ב בסיון
התשע"ט (25.6.2019).
ש ו פ ט