רע"א 2694/16 האוסדורף רפאל חיים נ. אייזנשטיין נח

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( השופט מ' אלטוביה ) בת"א 48595-01-15 שניתנה ביום 3.3.2016.

1.המשיב דכאן, נח אייזנשטיין (להלן: אייזנשטיין ), הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה ועמה בקשה לסעדים זמניים נגד המבקשים בבקשה שלפני. בהסכמת הצדדים עבר הסכסוך ביניהם להליך גישור, ובינתיים הוקפא ההליך בבית המשפט. לא ארד לעומקן של טענות הצדדים ביחס להליך הגישור עצמו; מה שברור הוא שביום 31.12.2015 העביר ב"כ המבקשים, באמצעות דוא"ל, לבא כוחו דאז של אייזנשטיין, עו"ד אלקנה בישיץ, הסכם המתיימר להיות הסכם גישור בין הצדדים (להלן: ההסכם ), כשהוא חתום על ידי המבקשים, וביקש ממנו להחתים את מרשו על ההסכם ולאחר מכן "נעביר לחתימת המגשר". באותו יום, הגיש עו"ד בישיץ לבית המשפט, באמצעות מערכת נט-המשפט, את ההסכם, כשהוא חתום על ידו , ואינו נושא חתימה של אייזנשטיין או חתימת קיום של המגשר. כשבועיים לאחר מכן, ביום 15.1.2016, הגיש עו"ד בישיץ "בקשה דחופה והודיע [כך במקור - י.ד. ] על חתימה ללא הרשאה ועל התפטרות מייצוג", במסגרתה ביקש למשוך את ההסכם שהוגש, לאחר שאייזנשטיין סרב לחתום עליו ומסר כי אינו מסכים לו ובמקביל הודיע כי מעתה הוא מיוצג על ידי עו"ד רם קאין. לאחר שהמבקשים הגישו תגובה להודעה זו, קבע בית המשפט את העניין לדיון, בנוכחות הצדדים וכן עו"ד בישיץ.

2.במהלך הדיון, שהתקיים ביום 31.1.2016, נשמעו באי כוח הצדדים, וכן עו"ד בישיץ, אשר בין היתר ציין (עמ' 3, ש' 17-12 לפרוטוקול הדיון):

"עד שחיכיתי לקבל את ההסכם, אישרתי והעברתי העתק ללקוח שלי לאחר שחודשיים שלושה אני לא בקשר איתו וסברתי שהסיכום הוא על דעתו. לא שיערתי שההסכם לא על דעתו, שאם לא כן, לא הייתי חותם...

סברתי באותה עת שההסכם הזה הוא משהו שהלקוח שלי מסכים לו. לא דיברתי עם הלקוח חודשיים שלושה לפני שחתמתי על ההסכם".

בסופו של הדיון לא ניתנה הכרעה מפורשת מצד בית המשפט המחוזי ביחס לתוקפו של ההסכם. עם זאת, סוכם כי בא כוחו החדש של איינשטיין, עו"ד קאין, יגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ובית המשפט קצב מועדים להגשת בקשה זו והתגובות לה. כן נקבע כי המועד להגשת כתב הגנה מוארך עד לאחר הכרעה בבקשה לתיקון.

3.מספר שבועות לאחר מכן הגישו המבקשים "בקשה למתן החלטה בעניין אישור הסכם", ובמסגרתה התבקש בית המשפט ליתן החלטה בדבר תוקפו של ההסכם. ההחלטה של בית המשפט המחוזי בבקשה זו היא שעומדת במרכז הבקשה דנן:

"אין עוד מקום לדון אם הושג הסדר פשרה אם לאו. הדברים הובהרו במהלך הדיון והתובענה נקבעה לשמיעה. למעלה מן הנדרש, אעיר כי לאחר הדיון ומששמעתי את השתלשלות הדברים אין מקום לומר שנכרת הסכם מחייב. אין בכל אילו כדי למנוע מהצדדים לבוא בדברים שוב ולנסות להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט."

4.המבקשים טוענים, כי מדובר בהחלטה שנפלו בה טעויות למכביר, המעוררת "שאלות משפטיות חשובות, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים". לטענת המבקשים, כל תניות ההסכם סוכמו מול המשיב ישירות במהלך הגישור והיו מקובלות עליו ולפיכך נכרת הסכם מחייב. המבקשים אף טוענים כי עו"ד בישיץ אישר בדיון שהתקיים, כי היה מוסמך לחתום בשם המשיב וכי כל תניות ההסכם היו מקובלות על המשיב. יתרה מכך, המבקשים אף נהגו בהתאם להוראות ההסכם ופרעו את התשלום הראשון על פיו והמשיב אף פרע תשלום אחר, שאינו מכוח ההסכם, לדרישת המבקשים, דבר המלמד לשיטתם על הכרתו בכך שנכרת הסכם מחייב.

5.אייזנשטיין הגיש תשובה בהתאם להחלטתי מיום 4.5.2016, ובה נטען כדלקמן: כבר בדיון מיום 31.1.2016 הובהר שאין תוקף להסכם, ולכן בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור; לשם שכלול הסדר גישור יש צורך בחתימתם האישית של בעלי הדין, בצירוף חתימת קיום של המגשר. אין מדובר בדרישה פרוצדוראלית אלא בתנאי מהותי, שלא התקיים במקרה דנן. יתרה מכך, המבקשים עצמם עמדו על כך שאייזנשטיין אישית יחתום על ההסכם כתנאי לכניסתו לתוקף וכי ההסכם החתום יועבר לחתימת המגשר; הגורם המוסמך להודיע לבית המשפט על השגת הסדר גישור הוא המגשר. במקרה דנן, ההסדר הוגש על ידי עו"ד בישיץ, ללא כל בקשה תומכת או הסבר וללא קבלת הסכמת ב"כ המבקשים, והדברים אומרים דרשני; כל עוד לא אישר בית המשפט את הסדר הגישור, רשאי כל אחד מהצדדים להודיע על חזרתו ממנו; אין כל בסיס לטענה שהמבקשים הסתמכו על הסדר הגישור ופעלו על פיו. התשלום הנטען בוצע באופן מלאכותי עוד לפני שההסדר אושר על ידי בית המשפט, על מנת לבסס טענת הסתמכות, והמבקשים הסתירו מבית המשפט שהם פרעו שיק של המשיב במסגרתו החזיר להם סך של 5,000 ש"ח.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בראש ובראשונה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה האמורה, משום שמדובר בהחלטת ביניים שניתנה בהליך תלוי ועומד, כאשר זכויות הצדדים טרם הוכרעו. זאת ועוד. מבלי להמעיט בחשיבותו של הגישור ככלי ליישוב סכסוכים ולהפחתת העומס על בתי המשפט, איני סבור כי הבקשה הקונקרטית שלפני היא כזו שמעלה סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם, והיא מעוגנת בהתרשמותו מהעובדות של המקרה דנן, מהן השתכנע כי לא התגבש הסכם מחייב. מדובר בממצא עובדתי אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו [ביחס לכל האמור לעיל, ראו והשוו: בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (31.12.2008); רע"א 1343/13 דוק השקעות 1988 בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים (4.3.2013)].

7.נוכח כל האמור, איני נעתר אפוא לבקשה. המבקשים יישאו בהוצאות אייזנשטיין בסך של 5,000 ש"ח.