רע"א 2701/05 נסים שחאדה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.אחיו של המבקש, זוהיר שחאדה (להלן: זוהיר ), פתח ביום 25.7.90 שתי תוכניות חיסכון בחשבון שנוהל אצל המשיב (להלן: הבנק ) בסכום כולל של 80 אלף ש"ח, ובמקביל נטל שתי הלוואות בסכומים זהים שנועדו למימון ההפקדה בתוכניות החיסכון. זוהיר התחייב לפרוע את ההלוואות בתשלומים חודשיים על סך 150 ₪ ו-250 ₪. על-פי עדותו של מנהל הבנק (שכן המסמכים המפרטים את תנאי ההלוואה אבדו), בתום 10 שנים אמור נוטל ההלוואה לפרוע את היתרה הלא מסולקת של ההלוואה (להלן: התשלום הסופי ) מתוך כספי תוכנית החיסכון שתיפדה בינתיים. עוד ביום 3.4.89 חתם המבקש על ערבות ללא הגבלה בסכום לסילוק כל יתרת חוב אשר תגיע לבנק מזוהיר בחשבונו אשר מתנהל בבנק.

ביום 22.10.92 חתם המבקש על הוראה לבנק לחייב את חשבונו בבנק בגין כל הלוואה שיוצאת בחשבונו של זוהיר "וזאת עד לפירעונם הסופי של ההלוואות ו/או סגירת הח-ן". ביום 26.3.97 נפרעו תוכניות החיסכון במועדם, וחשבונו של המבקש זוכה בסכום של כ-200 אלף ₪. המבקש המשיך לפרוע את ההלוואות בתשלומים חודשיים. בתאריכים 8.11.94 ו-31.10.97 פתח המבקש אצל הבנק שתי תוכניות חיסכון נוספות (להלן: תוכניות החיסכון הנוספות ) בסכום כולל של 133 אלף ₪. המבקש חתם על כתבי קיזוז להבטחת כלל התחייבויותיו לבנק.

לאחר שהצטברו בחשבון המבקש יתרת חובה ופיגורים בתשלום ההלוואות העמיד הבנק את יתרת ההלוואות לפירעון מידי ופנה למבקש על מנת שיסלק את חובו. לאחר שהחוב לא סולק פרע הבנק את תוכניות החיסכון הנוספות לחשבון וכיסה את יתרת החובה בחשבון ואת סכומי ההלוואות. פירעון ההלוואות כלל הן את התשלומים החודשיים והן את התשלום הסופי.

2.המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בה דרש מהבנק להחזיר לו את התשלום הסופי של ההלוואות, אותו קיזז הבנק מתוכניות החיסכון הנוספות של המבקש. טענתו היתה כי לא נאמר לו על-ידי הבנק, והוא כלל לא ידע, כי פירעון ההלוואות עליו התחייב, כלל בנוסף לתשלומים החודשיים גם תשלום סכום סופי כלשהו, וכי לו היה יודע זאת לא היה מסכים ליטול על עצמו את פירעון ההלוואות. הבנק טען כי המבקש קיבל על עצמו את כל התחייבויותיו של זוהיר, כפי שקיבל גם את הזכויות (תוכניות החיסכון), ולא יתכן כי הוא יהנה מהזכויות, אך יצטרך לפרוע רק באופן חלקי את החובות. כמו כן טען הבנק כי המבקש ידע היטב מהם תנאי ההלוואות, וכי ממילא במהלך השנים נשלחו אליו דיווחים שונים בעניין תוכניות החיסכון וההלוואות, ושתיקתו מהווה הודאה כי ידע את התנאים. לבסוף טען הבנק כי אי הבאתו של זוהיר להעיד מטם המבקש צריכה לפעול לרעתו.

3.בית משפט השלום (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) שוכנע כי למרות שאבדו לבנק המסמכים המקוריים המפרטים את תנאי ההלוואות, התנאים היו כפי שהציג אותם מנהל הבנק בעדותו. כמו כן קבע בית המשפט כי אין ספק בעיניו שהבנק ראה את המבקש מחוייב לתשלום ההלוואות, לרבות התשלומים הסופיים. עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המבקש, לפיה הוסבר לו בבנק כי הוא מחוייב לתשלומים החודשיים בלבד, וקבע כי טענה זו לא נסתרה על-ידי הבנק. בית המשפט פסק כי הבנק הפר את חובות הגילוי שלו כלפי המבקש, בכך שלא הסביר לו את תנאי ההלוואות, ומכך הסיק בית המשפט כי אין לחייב את המבקש בתשלום כלשהו מעבר לתשלומים החודשיים של ההלוואות. באשר לכתב הערבות עליו חתם המבקש, קבע בית המשפט כי אף שכתב זה נחתם בטרם נחקקה החלת חובות הגילוי של הבנק גם כלפי ערבים, ראוי בנסיבות הספציפיות של מקרה זה להחיל על הבנק את חובת הגילוי למבקש בדבר תנאי ההלוואות גם בנוגע לחתימה על הערבות. בית המשפט סבר כי התחייבויותיו של המבקש נחתמו תוך שהוא נתפס לטעות הנוגעת לתנאי העסקה.

הבנק ערער לבית המשפט המחוזי, אשר ברוב דעות (כב' השופטים י' עמית וי' אלרון) קיבל את הערעור, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ר' ג'רג'ורה. באשר לחתימה על ההתחייבות לשאת בחובות זוהיר, ציינה דעת הרוב כי החתימה נעשתה לפני כניסתם לתוקף של כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, וכי לא נטען שהבנק הפר את חובת הגילוי הנאות על-פי כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשמ"ו-1986. משכך לא נדרש בית המשפט לדון בנפקות הפרת חובת הגילוי בנסיבות מקרה זה, אך מכל מקום קבע כי הבנק לא הפר כל חובת גילוי. באשר לטענת הטעות שהועלתה על-ידי המבקש קבע בית המשפט כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה כי טעה, וכי טענתו אינה סבירה בנסיבות המקרה. מכל מקום קבע בית המשפט כי ממילא היה חייב המבקש בתשלום הסופי בכובעו כערב להתחייבויותיו של זוהיר. על פסק דין זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.המבקש מנסה לטעון כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. איני יכולה לקבל טענה זו. בשוליו של פסק הדין, וכאמרות אגב בלבד שאין בית המשפט נזקק להן לצורך הכרעה בעניין, אכן עולות שאלות עקרוניות (כגון היחס בין הלכת ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ , פ"ד נג(2) 337 לבין הלכת ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר , פ"ד מט(1) 369 והלכת ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט , פ"ד מז(3) 309, בעניין חובת הגילוי של הבנק כלפי ערב בטרם כניסת התיקון לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 שהשווה בין מעמדו של הערב למעמדו של הלקוח). עם זאת, לצורך הכרעה בסכסוך הפרטני שבין הצדדים לא נדרש בית המשפט קמא להכרעה בשאלות אלו, אלא נדרש לקביעות עובדתיות בלבד- בהן הקביעה כי לא סביר ולא הוכח שהמבקש טעה באשר לתנאי ההלוואות, אשר בתשלומיהן התחייב לשאת, וכן הקביעה כי לא הופרה חובת הגילוי כלפי המבקש, אותה הסיק, בין היתר, מחתימתו של המבקש על ערבות לאותן הלוואות כשנה לפני חתימתו על ההתחייבות לשאת בהלוואות אלו כחייב העיקרי. המבקש מלין על התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום. אמנם הלכה היא כי התערבות כזו תיעשה במקרים חריגים, בייחוד כאשר מדובר בשאלות הנוגעות למהימנות עדים (ראו למשל ע"א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 29.10.00)), אך עניין זה נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור, ולא השתכנעתי כי יש מקום להתערב בעניין זה בשיקול דעתה. מעבר לכך יצוין כי בית המשפט המחוזי הגיע למסקנתו בהסתמכו על נסיבות המקרה האובייקטיביות, ולא התערב בקביעותיו של בית משפט השלום בדבר מהימנות עדים.

אשר על כן, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.