רע"א 2736/10 לירון מסס נ. מדינת ישראל משרד הבריאות

המבקש הגיש באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים תביעה כנגד המשיבים 1-3 (להלן: המשיבים ) בגין הנזק הנוירולוגי שנגרם לו לטענתו כתוצאה מקבלת חיסון משולב מסוג MMR (חצבת-חזרת-אדמת). לכתב התביעה צורפו שתי חוות דעת: של פרופ' שופר, מומחה לרפואת ילדים ונוירולוגיה, ושל ד"ר רוזנטל, מומחה בתחום הרפואה הפנימית העוסק בתחום חיסון הילדים. בהמשך הוגשה חוות דעת מטעם ד"ר צימחוני, מומחה למחלות זיהומיות וכן הוגשו חוות דעת משלימות מטעם מומחים אלה. המבקש ביקש להמציא חוות דעת נוספת של מומחה מחו"ל, וביקש לאשר לו היוועדות חזותית (וידאו קונפרנס) עם מומחה זה. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי והחלטת הדחייה אושרה על ידי בית המשפט העליון.

לאחר הדברים האלה, הגיש המבקש חוות דעת נוספת – של מומחה מארצות הברית, ד"ר גייר (להלן: חוות הדעת הנוספת ). חוות הדעת הנוספת הוגשה ללא נטילת רשות והמשיבים עתרו להוציאה מתיק בית המשפט.

2.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בית המשפט ציין, לאחר עיון בחוות הדעת הנוספת, כי ד"ר גייר הוא מומחה גנטיקאי ולאו דווקא בתחום החיסונים. עוד ציין הוא, כי למרות שחוות הדעת הוצגה כמשלימה, היא אינה כזו, אלא מדובר בחוות דעת נוספת, החוזרת על האמור בחוות הדעת האחרות שהוגשו מטעם המבקש. בנוסף, ציין בית המשפט כי לא היה על המבקש להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה על מנת להכשיר את הגשת חוות הדעת הנוספת, שכן אין בחוות דעת זו כדי לשנות את עילת התביעה, אולם מן הראוי היה כי המבקש יגיש בקשה לצירוף חוות דעת, ולא יצרפה לתיק בית המשפט ללא בקשה מתאימה.

לגופו של עניין פסק בית המשפט כי "מקריאת חוות הדעת עולה, כי היא אינה מחדשת דבר וחצי דבר בהשוואה לאמור בחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע [המבקש], ולמעשה מדובר בכפילות מיותרת אשר לא רק שאינה מוסיפה לתובע [המבקש], אלא שיש בה כדי להכביד ולסרבל את הדיון". אין מקום, כך נקבע, להתיר העדת שני מומחים על אותן מוסכמות רפואיות. בית המשפט ציין כי הוא ער לפסיקה הליברלית בנוגע למתן רשות להגשת חוות דעת רפואיות, ואולם, כך נקבע, מטרת הפסיקה, אינה להתיר חוות דעת כפולות ומשולשות באותו עניין, שהרי "בית המשפט אינו פוסק בסופו של דבר בהתאם למספר חוות הדעת שהוגשו, כי אם בהתאם לאמור בהן, תוך העדפת חוות דעת אחת על פני השניה. אין מדובר ביתרון כמותי, יש צורך ביתרון רפואי". לאור האמור, הורה בית המשפט למבקש לוותר על הגשת חוות הדעת הנוספת, ולהגיש חוות דעת משלימה של המומחים שכבר נתנו את חוות דעתם בתיק, או – לחלופין – לוותר על חוות דעתו של ד"ר רוזנטל ולהגיש את חוות הדעת הנוספת במקומה.

3.

המבקש סבור כי מן הראוי היה להתיר לו את הגשת חוות הדעת הנוספת לשם שיפור בסיס טענותיו. לטענתו, אילוצו לוותר על חלק מחוות דעת המומחים מטעמו גורעת ממסכת ראיותיו ופוגעת באופן בלתי מוצדק ובלתי מידתי בזכויותיו. המבקש טוען כי לא קיימת כל כפילות בין חוות דעתו של ד"ר רוזנטל לבין חוות דעתו של ד"ר גייר, וכי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות בעניין זה. לטענתו, שתי חוות הדעת תומכות אמנם באותה תזה רפואית בעניין הנזקים הנוירולוגיים כתוצאה ממתן החיסון, אלא שחוות הדעת הנוספת מביא סקירה מלא ועדכנית אודות הקשר הסיבתי בין החיסון לבין הנזק שנגרם למבקש, תוך סקירת ספרות רפואית ומדעית וחומרי ממשלת ארצות הברית, ואילו חוות דעתו של ד"ר רוזנטל עוסקת בגישה ההומיאופתית ותחליף לחיסון. עוד טוען המבקש כי הוא אינו יכול לוותר על חוות דעתו של ד"ר רוזנטל, שכן המשיבה כבר הגישה מטעמה חוות דעת הכוללת ביקורת חריפה על חוות דעתו של ד"ר רוזנטל, שתיוותר על כנה באופן בלתי מאוזן. לבסוף, מציין המבקש כי הוא הוציא הוצאות כספיות נכבדות למימון חוות דעתו של ד"ר גייר, וכי אם לא יוכל להגישה – ירדו הוצאות אלה לטמיון.

4.

המשיבים מצידם סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי. המדינה מדגישה בתגובתה כי חוות הדעת הנוספת הוגשה בשיהוי כבד, כשהתובענה כבר נקבעה לשמיעת ראיות לאחר סיום הליכי קדם המשפט. המבקש, כך נטען, לא הצביע על נימוק כבד משקל אשר יש להתחשב בו כדי למנוע עיוות דין חמור, ואף לא על טעם אחר לשיהוי בצירוף חוות הדעת, כנדרש על פי הוראות תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המדינה מציינת כי המבקש יוכל להציג את הספרות הרפואית הרלבנטית, עליה נסמך ד"ר גייר, למומחי המשיבים במסגרת חקירתם הנגדית. המשיבים 2 ו-3 מצטרפים לאמור בתגובת המדינה.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת בית המשפט המחוזי הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. החלטתו של בית המשפט המחוזי היא החלטה הנוגעת באופן ישיר לניהול ההליך ומסורה לשיקול דעתו, ביושבו כערכאה המבררת. ערכאת הערעור אינה נוהגת, ככלל, להתערב בשיקול דעת זה וכבר חזרנו וציינו כי אין זה ממנהגו של בית המשפט שלערעור לשים עצמו בנעלי הערכאה המבררת, זאת אף אם סבור הוא כי ניתן היה לנהל את הדיון בדרך אחרת. לאור האמור ובהתחשב בכך שמדובר בהחלטת ביניים שעשויה להיבחן במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי – הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.