רע"א 2765/01 רז לוינסון נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"פ 70235/00 (כבוד השופט ד' ברלינר, ז' המר, י' שטופמן) מיום 1.3.2001, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"פ 3407/97 (כבוד השופט ג' נויטל) מיום 5.1.2000.

2.המבקש הואשם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), ובאיומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין. בית משפט השלום החליט להרשיע את המבקש בעבירה של תקיפה ולזכותו מעבירת האיומים. עוד הורה בית המשפט על מתן תסקיר שירות מבחן משלים לגבי המבקש. משהוגש התסקיר המשלים, החליט בית המשפט, לאחר לבטים, לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולבטל את הרשעתו של המבקש. בהנמקתו מסתמך בית המשפט על המלצת שירות המבחן ועל העדפת האינטרס השיקומי של המבקש. בגזר דינו קבע בית משפט השלום, כי על המבקש יוטל עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות, וכן ניתן צו מבחן לתקופה של שנה מיום גזר הדין.

3.על ההחלטה להימנע מהרשעה ועל קולת העונש, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט המחוזי החליט, ברוב דעות, להרשיע את המבקש בתקיפה חבלנית על פי סעיף 380 לחוק העונשין, ולהותיר את העונש שהטיל בית משפט השלום בעינו. דעת המיעוט (השופט ז' המר) ביקשה להחמיר עם המבקש, ולהטיל עליו מאסר מותנה של 6 חודשים למשך 3 שנים.

4.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור ביום 4.4.2001. ביום 2.5.2001, בהמשך להנחיית כבוד השופט מצא (מיום 9.4.2001), הגיש המבקש מסמכים נוספים להשלמת בקשתו. את בקשתו סומך המבקש בעיקר על הטעם, כי במקרה דנן השלים המבקש את העבודות לשירות הציבור עובר להרשעתו. המבקש סבור, כי היה על המדינה לבקש עיכוב ביצוע עבודות השירות למען הציבור למען ההגינות ו"מראית פני הצדק". עוד טוען המבקש, כי עיון מעמיק בפסיקה מלמד על "פערים משמעותיים ובלתי סבירים" ביחס להרשעת נאשם או אי הרשעתו בערכאות שונות. כן טוען המבקש, כי שיקומו של הנאשם מהווה קריטריון מרכזי בו יש להתחשב עת באים להכריע בשאלת הרשעתו של נאשם. ביום 3.5.2001 התבקשה תגובת המדינה, וזו הביעה את התנגדותה (ביום 20.5.2001) לבקשת רשות ערעור זו.

5.לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה יעניק רשות ערעור מקום בו מראה המבקש, כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית שראוי כי בית משפט זה ייתן עליה את דעתו בנוסף לדעתן של ערכאות קמא (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 128, 123). עניינו של המבקש, איננו מעלה שאלה עקרונית או כללית שכזו.

6.טענתו האחרת של המערער כאילו במקרה שלפנינו נסתרת רוחו ותכליתו של סעיף 71א לחוק העונשין בשל הימנעות המדינה מלפעול בדרך זו.

סעיף 71א לחוק העונשין קובע:

"71א. (א) בית משפט שהרשיע אדם ולא הטיל עליו עונש מאסר בפועל, רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לחייבו בצו שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, פעולה או שירות לתועלת הציבור או הזולת (להלן, בסימן זה - שירות לציבור), למשך תקופה, למספר שעות ובהתאם לתכנית, הכל כפי שיקבע בית המשפט בצו; לצו כאמור ייקרא להלן 'צו שירות'.

(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט1969-, כדין צו מבחן".

טענה זו אין לקבל.

על פי הוראת סעיף 71א (ב) לחוק העונשין, ניתן להורות על ביצוע צו שירות אף ללא הרשעה. בדרך זו נקט, בסופו של דבר, בית משפט השלום. סעיף 71א (א) לחוק העונשין מאפשר להטיל על נאשם ביצוע עבודות למען הציבור גם במקרי הרשעה. המבקש טוען, כי המקרה דנן איננו נופל, לשונית ועניינית, לגדר אחת החלופות המנויות בסעיף, כיוון שההרשעה על פי החלטת בית המשפט המחוזי באה לאחר

ריצוי עבודות השירות. פרשנותו של המבקש, כאילו לא ניתן להרשיע את מי שכבר ביצע את עבודת השירות אין לה על מה שתסמוך. אומנם, סעיפי החוק אינם מתייחסים מפורשות למצב מעין זה. אך אין בכך ולא כלום: אם בסמכותו של בית המשפט להורות על ביצוע עבודות שירות הן לנאשם שהורשע והן לעובר עבירה שלא הורשע, מדוע תיגרע סמכותו לקבוע, לאחר מעשה, כי יש להרשיע את הנאשם? זאת ועוד: בית המשפט שלערעור איננו קובע את העונש לראשונה. תפקידו של בית המשפט שלערעור היא להעביר את קביעת בית המשפט דלמטה תחת שבט ביקורתו. על כן, הניתוח הכרונולוגי עליו נסמך המבקש איננו נכון למקרה שלפנינו. גם הטענה כי היה על המדינה לבקש עיכוב ביצוע אין בה כדי להשפיע על מסקנה זו, שהרי גם אם הייתה מבקשת המדינה עיכוב ביצוע, לא היה בכך כדי לשנות את תמונת המצב. בין אם היה נקבע כי החלטת בית המשפט השלום נותרת בעינה, ובין אם התקבלה ההחלטה כפי שהתקבלה (דהיינו - הרשעת המבקש), היקף העונש וטיבו לא ישתנו, בכל מקרה, לטובתו

של המבקש.

7.גם שאר טענותיו של המבקש אין להן על מה לסמוך. הטענה כאילו ישנם פערים משמעותיים ובלתי סבירים בפסיקה הנוהגת נטענה באופן סתמי וללא ביסוס. בית משפט זה נדרש לא פעם לשאלת היקף שיקול הדעת המסור לבית משפט בהטלת עבודות שירות למען הציבור, ואף נקבעו עקרונות מנחים בסוגיה זו (ראו, למשל, ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337). טענה נוספת אותה מעלה המבקש, היא ששיקומו של הנאשם מהווה קריטריון מרכזי בשאלת הרשעתו של נאשם. כאן מוסיף המבקש ומפרט את נסיבותיו האישיות שיש בהן כדי ללמד עליו סניגוריה. אולם, הגם ששיקומו של הנאשם מהווה שיקול חשוב בשאלת הרשעתו של נאשם, אין הוא מהווה שיקול יחיד. מנגד ניצבים חומרת העבירה ושיקולי ענישה אחרים (ראו, למשל, ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נד(3) 685). כל מקרה - ונסיבותיו. מכל מקום, על מנת להימנע מהרשעה , מטעם זה, יש להראות, כי דובר במקרה חריג בו הרשעת הנאשם עתידה לפגוע באופן חמור בסיכויי השיקום (ראו ע"פ 2972/97 כהן עמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נסיבות כאלה לא נתקיימו כאן.

8.אשר על כן, דין הבקשה להידחות.