רע"א 2768/04 יהודה בן יוסף נ. אופיר בן יוסף

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיא שטרנברג-אליעז והשופטים פוגלמן ושילה) בע"א 2895/99 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט שנלר) בת.א. 629/93.

2.המשיב, יליד 5.9.68, הוא בנו של המבקש. לאחר גירושיהם של הוריו נותרו המשיב ואחיו בחזקתו של המבקש. בעקבות נישואיו של המבקש בשנית הועברו לחינוך במסגרת קיבוצית, שם גדלו. בהיותו בן 8, נפצע המשיב בתאונה בעקבותיה זכה לפיצויים בסך של 400,000 לירות. סכום זה הופקד בחשבון על שם המשיב, אשר התנהל בפיקוחו של האפוטרופוס הכללי. ארבעה שנים לאחר מכן, ביקש המבקש לעשות שימוש בכספי המשיב, לצורך ביצוע עסקת מכר במסגרתה ימכור למשיב מחצית מזכויותיו בדירה אשר היתה בבעלותו. לאחר קבלת שומה של שווי הזכויות אישר האפוטרופוס את העסקה. למבקש שולמו 424,700 לירות מכספי הפיצויים של המשיב, ומחצית הזכויות בדירה נרשמו על שמו של המשיב.

בהגיעו של המשיב לגיל 18 ב-1986, חתם המשיב במצוות המבקש על יפויי כוח נוטריוני המייפה את כוחו של המבקש לעשות ברכושו כל פעולה משפטית, בשמו ובמקומו. כן נחתם יפויי כוח בבנק המסמיך את המבקש לפעול בחשבונותיו של המשיב. בנוסף, חתם המבקש ביוזמת אביו גם על "מסמך מתנה" בו העניק למבקש ללא תמורה את כל זכויותיו במחצית הדירה שרכש מהמבקש ואת כל הכספים שנותרו בחשבון שהתנהל עבורו בבנק.

3.ביום 3.3.93 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש בבית משפט השלום בפתח-תקווה לתשלום סכום של 179,520 ₪. מהם 160,00 ₪ כספי הפיצויים המגיעים לו בערכם המשוערך, וכן 20,000 ₪ אשר לטענת המשיב הפקיד בידי המבקש בתורת הלוואה. בתוך כך, הכחיש המשיב כי העניק למבקש במתנה את כספי הפיצויים ואת חלקו בדירה. לדבריו, טרם צאתו לחו"ל באוגוסט 1991, הוחתם על ידי המבקש על החלק על מנת שהמבקש יוכל לטפל בענייניו בהעדרו. בית משפט השלום קבע כי מסמך המתנה היה חוזה למראית עין שמטרתו היתה להעלים את זכויות המבקש בדירה מהאם, עמה היה בהליכי גירושין, וכי המשיב מעולם לא התכוון לתת לאביו את זכויותיו במתנה. בית המשפט קבע כי על המבקש לשלם למשיב את כספי הפיצויים. לעומת זאת, דחה את התביעה בענין הפקדון לצורך הלוואה. בית המשפט הורה למבקש להשיב למשיב סכום של 38,397 ₪ - סכום כספי הפיצויים פחות ההוצאה בגין רכישת מחצית הזכויות בדירה - וכן הורה למבקש שלא לעשות שימוש ביפויי הכוח הנוגע בדירה.

4.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקש והמשיב ערעור וערעור-שכנגד לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים, משמצא כי אין מקום לסטות מקביעותיה של הערכאה דלמטה על יסוד התשתית העובדתית אשר הונחה לפניה, כי הסכם המתנה בין הצדדים היה הסכם למראית עין, ומקביעתה כי המשיב לא הרים את נטל הראיה הנדרש לחיוב המבקש בכספי הפיקדון. עתה עותר המבקש למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפני בית משפט זה. טענתו העיקרית היא כי הסכם המתנה לא היה חוזה למראית עין.

5.דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה ביישומם של עקרונות משפטיים מוכרים על נסיבות עובדתיות קונקרטיות העומדות ביסודו של מקרה זה. אין הענין מעלה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים ואשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שיפוטית שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פד"ד לו(3) 123).

הבקשה נדחית.