רע"א 2769/09 מרצפות המשולש בע"מ נ. בנק ערבי ישראלי בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל סגן-נשיא, ע' גרשון וי' וילנר) בע"א 4963/07 מיום 25.2.2009, לפיו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ר' פוקס) מיום 20.9.2007.

1.

מרצפות המשולש בע"מ (להלן: המבקשת ) הגישה תביעה כספית בבית משפט השלום נגד המשיב 1, בנק ערבי ישראלי בע"מ (להלן: הבנק ), בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב רשלנותו נוכח מעשי עוולה שביצעו מר רסלאן אגבאריה קעדאן, פקיד בבנק, הוא המשיב 2, ואחיו, מר מוחמד קעדאן, הוא המשיב 3, שהינו גם רואה החשבון של המבקשת (להלן: הצדדים השלישיים ). לטענת המבקשת, הצדדים השלישיים מעלו בכספיה. על פי טענת המבקשת, שיקים רבים שנמסרו לפקודתה עשו דרכם לחשבונם הפרטי של הצדדים השלישיים, לאחר שהוסבו על ידם. כן טענה לזיוף שיקים שלה על ידי הצדדים השלישיים ולהפקדתם בחשבונם הפרטי.

המבקשת טענה לאחריות הבנק אשר איפשר ברשלנותו את מעשה המעילה כשפרע את השיקים והפר את חובת האמון המוטלת עליו. הבנק הגיש הודעת צד ג' נגד הצדדים השלישיים ואלה והאחרונים הגישו הודעת צד ד' נגד המבקשת, על יסוד הליך נפרד שהתקיים ביניהם: בין המבקשת, ובין מוחמד קעדאן התקיים הליך בוררות. בפסק הבוררות נקבע כי יש לשלם למבקשת סך של 758,790 ש"ח, בניכוי 191,000 ש"ח ששילם מוחמד קעדאן. במסגרת בקשות לאישורו ולביטולו של פסק הבוררות שהוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין שלפיו אושר פסק הבוררות ואולם נקבע כי פסק הדין לא יבוצע אם מוחמד קעדאן ישלם למבקשת

סך של 300,000 ש"ח בנוסף לסכום שכבר שילם, וכי אם ייפרע הסכום יהיה בכך סילוק מלא וסופי של התביעה כלפי הצדדים השלישיים יחד. ואכן, הסכום המוסכם נפרע במלואו. הבנק טען כי יש לסלק את התביעה שהגישה נגדו המבקשת על הסף משום שמדובר במעוולים במשותף ומשזכתה המבקשת בפסק דין כנגד אחד מהמעוולים המשותפים, פגה עילתה כלפיו כמעוול השני.

2.

בית משפט השלום קבע כי הבנק והצדדים השלישיים הם מעוולים בנפרד שגרמו נזק שאינו ניתן להפרדה ועל כן דינם כדין מעוולים במשותף כאמור בסעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ). עוד קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהנזק שנגרם בשל מעשי העוולה המיוחסים לצדדים השלישיים והנזק שנגרם כתוצאה מעוולת הרשלנות המיוחסת לבנק כשפרע שיקים שמקורם בזיוף, הוא נזק שאינו ניתן לחלוקה. בית משפט השלום קבע כי הסדר הפשרה שאושר הפך חלוט ומהווה סילוק סופי של טענות המבקשת באופן המגבש את סכום הפיצויים בגין נזקיה. משהפך פסק הדין חלוט, מוצתה עילת התביעה ואין המבקשת יכולה לזכות בסכום פיצוי גבוה יותר מהבנק מזה שנפסק לה בפסק הדין הקודם. לפיכך דחה את התביעה ומחק את הודעות צד ג' וצד ד'.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט החליט לדחות את הערעור משלא מצא כל פגם בפסק הדין של בית משפט השלום המבוסס היטב על הדין ועל ההלכה הנוהגת. לפיכך אישר את פסק הדין על יסוד סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, דחה את הערעור ומכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת טוענת כי עניינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. לדעתה, יש להידרש מחדש להלכות הוותיקות עליהן הסתמכו הערכאות דלמטה לאור השינויים שהתרחשו במערכת המשפט הישראלית בעשרים השנים האחרונות. כמו כן, לאור המגמה להגיע לפשרה בתיקים, מבקשת היא לקבוע כי לא יימצא צד המבקש להתחשב במצבו הכלכלי של משנהו, ממצה את זכויותיו. המבקשת טוענת כי פסק הבוררות אושר וקיבל תוקף של פסק דין, אלא שלצרכי פתיחת תיק הוצאה לפועל בלבד, הציע בית המשפט מנגנון לפיו אם ישלמו הצדדים השלישיים סך של 300,000 ש"ח תחשב התביעה מסולקת נגדם בלבד ומבלי לגרוע מזכויותיה הקיימות בעניין אישור פסק הבוררות. את התביעה נגד הבנק הגישה בגין יתרת הנזקים שטרם שולמו בהתאם לפסק הבוררות שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, כאמור.

5.

דין הבקשה להידחות שכן אין היא מעלה כל שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ומצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי". זאת, חרף ניסיון המבקשת "לעטוף" את הבקשה בכסות כזו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). פסק הבוררות עליו מסתמכת המבקשת הכריע במחלוקת בינה ובין המשיב 2 ואכן ניתן לו תוקף של פסק דין, אלא אם ישלם המשיב 2 בשם הצדדים השלישיים סכום מופחת עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר פשרה. הסכום אכן שולם. הסכם הפשרה נועד לסיים את המחלוקת בין הצדדים ולהסדיר את החיובים אשר החליפו את קביעות פסק הבוררות, שכן את פסק הדין המאשר את פסק הבוררות יש לקרוא יחד עם הקביעה כי פסק הדין לא יבוצע במידה וישולם סכום החוב המוסכם. לפיכך, בנסיבות עניין זה, פסק הדין שניתן בבקשות לאישור ולביטול פסק הבוררות הוא פסק הדין שניתן ראשון, כאמור בסעיף 83(ב) לפקודה וההלכות הפסוקות של בית משפט זה שניתנו על פיו. למעשה, טענת המבקשת היא כי העובדה שהסכימה להפחית את הסכום שנקבע לזכותה בפסק הבוררות, אין בה כדי לשנות מתוקפו של פסק הבוררות וכי על הבנק, כמעוול משותף, לשלם את הפרש הסכום שטרם שולם לה. בכך, מנסה המבקשת לפצל, באופן מלאכותי בין שני חלקי פסק הדין. שתי הערכאות דלמטה קבעו ביחס לטענה זו של המבקשת כי לא ניתן לפצל את פסק הדין שאישר את פסק הבוררות וכי יש לקרוא אותו כמקשה אחת באופן בו אם יעמדו הצדדים השלישיים בתשלום הסכום המופחת יסתיים הסכסוך בין הצדדים, לכך אני מסכימה. אין בעובדה כי המבקשת הסכימה במסגרת הסדר הפשרה לוותר על חלק מהסכום שנפסק לטובתה במסגרת הליך הבוררות, כדי לשנות את הקביעה כי מדובר בפסק דין תקף וחלוט שהחליף את החיוב שנפסק בפסק הבוררות. סכום זה נועד לפצות את המבקשת בגין עילת תביעה אחת ולסילוק תביעותיה וטענותיה כלפי הצדדים השלישיים, וממילא כלפי הבנק כמעוול נוסף, ולמנוע ממי שכבר זכתה בפיצוי מלחזור ולתבוע על אותו נזק פעם נוספת במסגרת אותה עילת תביעה, כאמור בסעיף 83(ב) לפקודה. על כן בדין נקבע כי זכות התביעה בגין הנזק מוצתה על ידי המבקשת.

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה אף בלא לבקש תגובה.

הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.