רע"א 2769/10 לירון הפנר נ. מרדכי נאור

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' שנלר ) בע"א 1132/09 מיום 21.3.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' רביב ) בת"א 18668/07 מיום 29.12.2008. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת להצהיר כי המשכון הרובץ על זכויותיה של אורית הפנר ז"ל – אימה המנוחה של המבקשת (להלן: המנוחה ) – בדירת המגורים ברמת-גן (להלן: הדירה ) ואשר מכוחו ננקטים הליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה, הינו חסר תוקף.

עובדות והליכים קודמים

1.

במרכז המחלוקת בין הצדדים עומדת הלוואה בסך 100,000 ש"ח שהלווה המשיב לאביה של המבקשת, נח הפנר (להלן: הפנר או הלווה ) בהתאם להסכם מיום 31.5.2004 (להלן: ההסכם הראשון ). בהסכם הראשון, אשר נעשה בכתב ידו של הפנר, נקבע כי בשלב הראשון יעמיד המשיב להפנר הלוואה בסך 100,000 ש"ח לשנה אחת בתשלומים, כאשר התשלום האחרון (בשלב הראשון) בסך 50,000 ש"ח יועמד עם רישום המשכון "על הבית ברחוב בן אליעזר 47/37 ר"ג אך לא יאוחר מסוף חודש יוני 6/04". עוד נקבע בהסכם הראשון כי בשלב השני ישלים המשיב את ההלוואה להפנר עד לסך של 500,000 ש"ח "לפי דרישה".

ביום 9.6.2004 נחתם הסכם ההלוואה השני (להלן: ההסכם השני ) אשר נערך על ידי עורך דין שייצג את שני הצדדים. ההסכם השני מכיל עקרונות הדומים לאלה שנקבעו בהסכם הראשון, תוך פירוט מועדי העברת הכספים וכיוצא בזה. השוני העיקרי בין ההסכם השני לבין ההסכם הראשון הוא מתן אופציה ללווה להאריך את תקופת ההלוואה ב-24 חודשים נוספים. להשלמת התמונה יצויין כי עסקינן בהלוואת "בלון", אשר אמורה להיפרע בסכום אחד רק בתום תקופתה. המשכון על הדירה אינו נזכר בגוף ההסכם השני כאחד מתנאיו, אך בשוליו מאשרת המנוחה בחתימתה "כי רשמתי משכון על הנכס הידוע... ביום 8.6.04 ואשר העתקו מצ"ב לקיום המדויק של ההסכם הנ"ל על כל סעיפיו".

ואכן, עוד בטרם החתימה על ההסכם השני חתמה המנוחה ביום 6.6.2004 על הודעת משכון ביחס לזכויותיה בדירה והמשכון נרשם ביום 8.6.2004, דהיינו יום לפני שנחתם ההסכם השני.

2.

לאחר החתימה על ההסכם השני נתגלעו מחלוקות בין הצדדים. אין חולק כי המשיב ביטל את אחד השיקים אשר ניתנו על חשבון חלקה השני של ההלוואה וכי שיק נוסף לא כובד בהיעדר כיסוי. הלווה ראה בכך משום הפרת ההסכם השני על ידי המשיב והודיע למשיב כי הוא זכאי לפיצוי מוסכם בגין ההפרה. מאידך, המשיב טען כי הסתבר לו רק לאחר חתימת ההסכם השני אודות תוקפו המוגבל של המשכון ועל כן אין זה סביר כי ילווה כספים נוספים כאשר ללווה ישנה אפשרות להאריך את ההלוואה בגינם למשך 24 חודשים נוספים, ללא כל בטוחה. סכסוך זה הוביל למספר הליכים משפטיים בין הצדדים וגורמים הקשורים אליהם שעניינם, בין היתר, בקשה לביצוע שטר חוב שהגיש המשיב נגד הפנר ונגד הערב להסכם השני.

3.

המבקשת, כמי שבאה בנעלי המנוחה, הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי והיא הועברה לאחר מכן לבית משפט השלום. המבקשת טענה בבית משפט השלום כי המשכון היה מותנה בתנאי (השלמת ההלוואה עד לסך 500,000 ש"ח) ומשלא התקיים התנאי, המשכון חסר תוקף ולא ניתן לפעול למימושו. בית משפט השלום תיאר את פניותיהם של המשיב ובא כוחו אשר נעשו זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם השני במסגרתן דרשו מהפנר לתקן את הגבלת תוקפו של המשכון, אך ללא הועיל. בית משפט השלום קבע כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשת לפיה המנוחה לא הייתה נכונה לשעבד את הדירה בגין הלוואה של 100,000 ש"ח בלבד ללא התחייבות להגדלת ההלוואה עד לסך של 500,000 ש"ח, היות שהמנוחה נפטרה כשלושה חודשים לפני שפנה המשיב לממש את המשכון ועל כן גרסתה לא נמצאה לנגד עיניו של בית המשפט. כך גם ציין בית משפט השלום כי המבקשת לא זימנה לעדות את עו"ד בלקין, אשר ערך את ההסכם השני וטיפל ברישום המשכון. עם זאת, גם בהנחה שהמנוחה ראתה בהגדלת ההלוואה תנאי לתוקפו של המשכון, קבע בית משפט השלום כי "היה עליה להבין למצער בהמשך, שללא תיקון תקופת תוקפו של המשכון, היא אינה יכולה לצפות לכך שהנתבע (המשיב דכאן – י.ד.)

ימשיך להזרים להפנר כספים, ויגדיל בכך את הסיכון שלו בגין ההלוואה".

בית משפט השלום קבע עוד כי הפנר היה מודע היטב לטענות ולדרישות של המשיב כבר בסמוך לאחר חתימת ההסכם השני ולפני שהשיק הראשון חולל בשל הוראת הביטול "ולא הייתה לו כל סיבה שלא להסכים לתיקון ההסכם באופן שתוקף המשכון יוארך אוטומטית במקרה שהוא ינצל את האופציה להארכת תקופת ההלוואה...". בית משפט השלום לא התעלם מכך שאת הבטוחה העמידה המנוחה ושהסכמתה הייתה נדרשת לתיקון ההסכם, אולם מעדותו של הפנר עלה כי הוא פנה אל המנוחה אך היא סירבה לכך או שהעמידה תנאים מחמירים לתיקונו.

בית משפט השלום קבע כי במקרה הנדון מדובר בטעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). נקבע כי אמנם לפי סעיף 14(ג) לחוק החוזים אין מדובר בטעות אשר מקנה את זכות הביטול אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הנדרש, אלא שהתיקון לא אירע במקרה דנן חרף מאמצי המשיב, ולפיכך היה המשיב זכאי לבטל את ההסכם באמצעות ביטול השיקים. משכך, נקבע כי המשיב זכאי להשבה וכי קמה לו הזכות לדרוש את החזר הכספים שכבר הלווה ולפעול למימוש המשכון שנועד להבטיח את אותם כספים. בית משפט השלום דחה את טענות המבקשת הנובעות מכך שמדובר בהלוואה חוץ בנקאית, לרבות הטענה כי המשיב הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ-בנקאיות ). לפיכך, דחה בית משפט השלום את תביעתה של המבקשת וחייבה לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, לרבות דחיית גרסתה של המבקשת בדבר כוונותיה של המנוחה. בגדר זאת נקבע כי לא הוכח כי הכספים שהתעתד הפנר ללוות מן המשיב הינם בגדר מזונות שהיה חייב להעביר למנוחה וכי מסיבה זו בלבד הסכימה המנוחה למשכן את דירתה. כן אישר בית המשפט המחוזי את הקביעה

לפיה רק לאחר סירובה של המנוחה לתקן את ההסכם השני בוטל שיק ההלוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי "קשה לקבל טענה כאילו היה אמור המשיב ליתן הלוואה של כחצי מיליון ש"ח ללא קבלת ביטחון כלשהו, למעט אותו ערב שאינו בגדר ערב לאור מצבו הכלכלי, הכל בגין אשר צוין בהסכם השני ובהתעלמות מאשר התגלה למשיב, אודות הגבלת תוקפו של המשכון, בין אם כהתגלות ראשונית ובין כהבנה". בית המשפט המחוזי קבע עוד כי עצם הסירוב להאריך את תוקפו של המשכון תומך בטענת המשיב לפיה טעה, גם אם מדובר במי שעוסק במתן הלוואות. כמו כן, נקבע כי היה מקום לביטולו של השיק שנועד להעביר כספים על חשבון חלקה השני של ההלוואה עד שיוסדר נושא הבטוחות.

בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה לפיה המשיב חתם על ההסכם השני ועל כן היה עליו לכבדו ככתבו וכלשונו, הינה טענה שנטענה בחוסר תום לב: "לא היה קושי להשיג את ההסכמה להארכת תוקפו של המשכון, ועצם הסירוב לכך מאידך גיסא, והעמידה על זכותו של האב (הפנר – י.ד.) להגדלת ההלוואה מאידך גיסא, הינה שימוש בזכות, אף אם קיימת, שלא בתום לב".

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית משפט השלום לפיה ניתן לראות בנסיבות העניין משום טעות, אשר בסופו של דבר מזכה את המשיב בביטול ההסכם השני. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב רשאי להיפרע מהמשכון בגין ההלוואה על סך 100,000 ש"ח (שניתנה במסגרת ההסכם הראשון), אשר המשכון נועד להבטיח את פירעונה. אשר על כן, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וחייב את המבקשת בתשלום שכר טרחת עורך דין למשיב בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

המבקשת טוענת כי נסיבות המקרה שלפניי נוגעות לחובות המוגברות המוטלות על גופים הנותנים הלוואות חוץ בנקאיות , ובייחוד לחובת הגילוי המלא המוטלת במקרה של ממשכן לטובת אחר. לטענת המבקשת, המשיב הפר את החובה שחלה עליו לתת למנוחה הסבר אודות ההסכם.

המבקשת טוענת עוד כי שגו בתי המשפט קמא משדחו את טענתה כי המשכון שנרשם על הדירה חסר כל תוקף. לדבריה, המנוחה הדגישה כי התנאי למשכון דירתה היה קבלת כל סכום ההלוואה, והדברים אף קיבלו ביטוי בכתב. המבקשת טוענת כי ההלוואה הראשונה על סך 100,000 ש"ח ניתנה עוד קודם לחתימה על הודעת המשכון וכפועל יוצא מכך, המנוחה לא הייתה צריכה כלל ועיקר למשכן את דירתה עבור ההלוואה על סך 100,000 ש"ח אלא היא מישכנה את הדירה כתנאי להשלמת ההלוואה עד לסך של 500,000 ש"ח.

המבקשת טוענת כי שגה בית משפט השלום בקובעו כי המשיב התקשר בהסכם השני עקב טעות ולפיכך היה זכאי לבטלו ולפעול למימוש המשכון במטרה לקבל את החזר הכספים שכבר הלווה. לטענת המבקשת, המשיב היה מודע היטב לתקופת המשכון שכן זו צויינה בהודעת המשכון עליה חתם וטענותיו בדבר טעות אינן יכולות להישמע מפי אדם שעיסוקו בהלוואת כספים. לטענת המבקשת היה זה המשיב שהפר את ההסכם שעה שלא העמיד את ההלוואה על סך 400,000 ש"ח ולאחר מכן העלה טענות כאילו הפנר והמנוחה הם אלו שלא קיימו את ההסכם.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי לא הוכח כי הכספים שהיו אמורים להתקבל מן המשיב הינם בגדר מזונות שהיו אמורים להיות מועברים למנוחה. כן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי סירובה של המנוחה להארכת תוקפו של המשכון גרמה לביטול הסכם ההלוואה, שעה שהמנוחה עמדה על קיום ההסכמות שבין הצדדים ככתבן וכלשונן.

המבקשת טוענת עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש בהסכמות שבין הפנר לבין המשיב כדי להשליך גם על אמה של המבקשת "אשר שימשה אך כנותנת ערובה מסויימת ובהתאם לתנאים מסויימים, ומשלא התמלאו תנאי נתינת הערובה אין אלא לקבוע כי משהסכם ההלוואה (לו כלל לא הייתה צד) לא יצא אל הפועל, אזי גם המשכון שניתן על ידה לא יצא אל הפועל, בלי קשר להסכם הראשון שלא הייתה בו צד כלל, לא כלווה ולא כנותנת עירבון".

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

7.

ככלל, לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בנסיבות המקרה שלפניי לא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, על אף ניסיונה של המבקשת להציג כך את פני הדברים.

8.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הטענות המועלות על ידי המבקשת נטענו, רובן ככולן, בערכאות הקודמות שדנו בעניין ואלה הכריעו בהן. כך למשל, נדחתה טענת המבקשת לפיה המשכון אמור היה לשמש להבטחת הסכום שאותו כבר לווה הפנר רק בתנאי שהמשיב ילווה להפנר, לפי דרישתו של האחרון, סכומים נוספים עד לסך של 500,000 ש"ח. בבית המשפט המחוזי טענה המבקשת, כפי שהיא טוענת גם בבקשה שלפניי, כי המשכון כלל לא ניתן בגין ההלוואה על סך 100,000 ש"ח אלא רק בגין חלקה השני של ההלוואה. אלא שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי המשכון שנרשם על הדירה נועד להבטיח גם את ההלוואה על סך 100,000 ש"ח. לעניין זה דחו הערכאות הקודמות את טענות המבקשת ביחס לכוונותיה של המנוחה אך בית משפט השלום הדגיש כי אף אם רצונה של המנוחה היה כי המשכון יירשם רק בתנאי שיוענק להפנר חלקה השני של ההלוואה עד לסך 500,000 ש"ח, הרי שהיה עליה להבין כי היא אינה יכולה לצפות לכך שהמשיב ימשיך להלוות כספים להפנר ולהגדיל את הסיכון שלו, כאשר ביכולתו של הפנר להאריך את תוקף ההלוואה ב-24 חודשים נוספים ואילו המשכון רשום לשנה בלבד.

גם טענתה של המבקשת לפיה הפר המשיב את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק הלוואות חוץ-בנקאיות נדחתה בבית משפט השלום, שמסקנותיו אומצו על ידי בית המשפט המחוזי.

הערכאות הקודמות קבעו גם כי חתימתו של המשיב על החוזה הייתה בגדר טעות לעניין סעיף 14 לחוק החוזים וכי המשיב פעל לתיקון הטעות קודם שביטל את השיקים נשוא חלקה השני של ההלוואה ומשלא צלח הדבר, רשאי היה לבטל את ההסכם ולפעול למימוש המשכון.

קביעותיהן של הערכאות הקודמות אשר דנו בעניין שלפניי הינן קביעות מנומקות בעניינים שבעובדה וטענותיה של המבקשת כנגדן אינן מצדיקות, כשלעצמן, היעתרות לבקשתה והענקת רשות ערעור בעניינה.

9.

יתר על כן, קביעותיהן של הערכאות הקודמות בנסיבות המקרה דנן מקובלות עליי ואיני מוצא מקום להתערב בהן. ראשית, לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי ההסכמות שהושגו בין הפנר לבין המשיב במסגרת ההסכם הראשון אינן חלות על המנוחה כלל. המבקשת עצמה מדגישה בבקשתה כי ההסכם השני מהווה השלמה להסכם הראשון ואינו בא במקומו. אם כך הדבר, הרי שרישום המשכון על הדירה עוגן כבר בהסכם הראשון שבמסגרתו ניתנה ההלוואה על סך 100,000 ש"ח (הלוואה אשר כונתה "השלב הראשון"). בהסכם השני, אשר לטענת המבקשת משלים את ההסכם הראשון, אישרה המנוחה כי רשמה את המשכון על הדירה לצורך קיום ההסכם על כל סעיפיו. אם אכן מדובר בהסכם אחד, לא ניתן לטעון כי המשכון מתייחס לחלק מסויים של ההלוואה (על סך כולל של 500,000 ש"ח) בלבד, הגם שנוסח ההסכם אינו תומך בטענה זו. אף אם מתייחסים להסכם הראשון ולהסכם השני כהסכמים נפרדים, כפי שניתח זאת בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. רישום המשכון על הדירה בוצע בעקבות כריתת ההסכם הראשון, שבו נקבע כי התשלום האחרון בסך 50,000 ש"ח מתוך ההלוואה על סך 100,000 ש"ח יימסר להפנר עם רישום המשכון על הדירה. לפיכך, ברי כי המשכון שנרשם חל גם על הלוואה זו, הגם שניתנה טרם נרשמה הודעת המשכון.

שנית, בניגוד לטענת המבקשת, בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי חילול השיקים על ידי המשיב נעשה לאחר שזה פנה אל הפנר בבקשה לתיקון ההסכם כך שיכלול הוראה בדבר הארכת המשכון במקרה שהאופציה להאריך את משך ההלוואה תנוצל על ידו. משכך, טענת המבקשת לפיה המשיב הפר תחילה את ההסכם ולאחר מכן טען לטעות בכריתתו, אינה יכולה להישמע. בנסיבות העניין, משנקבע כי המשיב פעל לתיקון הטעות אך ללא הצלחה, אני סבור כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב היה רשאי לבטל את ההסכם.

10.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.