רע"א 2769/16 אהוד חזן נ. הרודס רזידנטס

1.סכסוך חוזי שעניינו רכישת זכויות שימוש ביחידות נופש. משיבה 2 היא בעלים של מתחם מלון "הרודס" באילת, ומשיבה 1 היא שותפות רשומה שהוקמה על ידה במסגרת יוזמה להקים מבנה נוסף במתחם. על פי הסכמי ההתקשרות בין המבקשים למשיבות, היה עליהם לשלם סכום כולל של 329,000 דולר עבור זכויות דיור ב-15 יחידות נופש. בפועל, שילמו כשליש מהסכום אך המשיכו לעשות בהן שימוש. בתחילת שנת 2010 הודיעה משיבה 2 למבקשים על ביטול ההסכמים. המבקשים הגישו תביעה לאכיפתם, בטענה למצגי שווא והפרת ההסכמים על ידי המשיבות, ומשיבה 1 הגישה תביעה שכנגד.

בית משפט השלום באילת (ת"א 43239-11-12, כב' השופט ל' ברינגר ) דחה את תביעת המבקשים וקיבל את התביעה שכנגד. טענת המבקשים למצגי שווא בדבר הבעלות על הקרקע נדחתה. בית המשפט קמא הוסיף כי אמנם משיבה 1 התחייבה לשימוש החברים ביחידות נופש דווקא במבנה המיועד להקמה, ולפיכך אי בנייתו מהווה הפרת ההסכם על ידה. יחד עם זאת, התחייבויות הצדדים אינן "חיובים שלובים", ולכן המבקשים לא היו רשאים לא לשלם את היתרה. משנקבע כי המבקשים הפרו את ההסכמים הפרה יסודית, הרי שהודעת הביטול ניתנה להם כדין. באשר לתביעה שכנגד, לנוכח ביטול ההסכמים המבקשים לא היו רשאים להמשיך ולעשות שימוש ביחידות הנופש, ולכן חויבו במלוא הסכום שנתבע.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים (ע"א 10548-11-15, כב' סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו- ג' לוין ). נקבע כי כבר משנת 2007 הם לא עמדו בחיובים בעניין התשלום הכספי, ולכן קמה למשיבה 1 הזכות לבטל את החוזים. טענות המבקשים בדבר פגמים בכריתה או הפרה מעולם לא הביאו אותם לבקש ביטול ההסכמים, ולכן נותרו כבולים לחיוביהם. בית המשפט המחוזי אימץ גם את הקביעה לפיה אין מדובר בחיובים שלובים. בסיפת פסק הדין צוין כי "נוכח ההבהרות מיום 2.9.2009 ועמדת המשיבות לאורך ההליכים המשפטיים, מצופה כי המשיבה 2 תמציא לידי המערערים אישור והתחייבות מפורשים לפיהם היא מגבה את כל ההתחייבויות של המשיבה 1 כלפי הרוכשים זכויות ביחידות נופש". מכאן הבקשה דנא.

לטענת המבקשים, משיבה 1 הציגה את עצמה כבעלת מתחם מלונות הרודס וכן הצהירה כי רכשה קרקע עליה בכוונתה להקים את המלון החדש. רק לאחר מכן גילו כי משיבה 2 היא הבעלים, ולכן הציעו כי האחרונה תמציא התחייבות לעמוד בחיובי משיבה 1 על פי ההסכמים – התחייבות שלא קוימה. המבקשים מדגישים כי העבירו תשלום גם לאחר שנודע להם על הכזב שבמצגי המשיבות, אך במקביל ביקשו הבהרות ובטחונות מתאימים מצד הבעלים. עוד הודגש כי לא עלה בידי המשיבות לאתר את כתב המחאת הזכויות מהבעלים (משיבה 2) למשיבה 1, אשר ניתן לה כנטען. על פי קו זה, אין תקומה לטענה לפיה משיבה 1 יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הרוכשים. נטען כי המשיבות לא היו רשאיות לבטל את ההסכמים, כי המבקשים מצידם יכלו לבחור אם לבטלם או לעמוד על קיומם, וכי מדובר בחיובים שלובים. לבסוף, מתייחסים המבקשים לאמירה בסיפת פסק דינו של בית המשפט המחוזי כנעדרת תוקף אופרטיבי ודורשים לצקת בה תוקף ממשי.

2.לאחר עיון בטענות המבקשים, בנספחי הבקשה ובהחלטות הערכאות קמא – נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המדובר בטענות כנגד ממצאים וקביעות שבעובדה, לרבות כתוצאה מהתרשמות בית משפט השלום מהעדים. הלכה מושרשת היא כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות הערכאה המבררת בכגון דא. השאלות מי מהצדדים הפר את ההסכמים וכיצד נבחנו במשקפת העובדתית, לאחר שמיעת עדויות ובחינת המסמכים הרלוונטיים. שתי הערכאות הגיעו למסקנה כי המבקשים הפרו את ההסכם, כי המשיבות רשאיות היו לבטלו וכי אין מדובר בחיובים שלובים. קביעות אלה מבוססות, לצד העובדות, גם על פרשנות החוזה. לא מצאתי כי נפלה בהן טעות המצדיקה התערבות. לא כל שכן עת עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". באשר להערה בסיפת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נראה על פני הדברים כי משהוכרה על ידי המשיבות זכותם של המבקשים לשימוש ב-4 יחידות נופש (מתוך 15 יחידות שהיו מושא שני ההסכמים שכרתו הצדדים), לנוכח העובדה כי שילמו כשליש מהסכום הכולל אליו התחייבו, הרי שדי באמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנקט לשון זהירה, ואין צורך להוסיף עליו.

3.הבקשה נדחית. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.