רע"א 2791/15 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב

1.

בפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (פר"ק 25251-01-12, כב' השופט ב' ארנון ). בחלקה הראשון, הורה בית המשפט לשרי התחבורה והאוצר לקבוע את מחיר השימוש של מפעילי קווי תחבורה ציבורית בשטחי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן: התחנה המרכזית ). זאת, בהתייחס לתקופה שבין 1.1.2014 ו- 31.12.2016. בחלקה השני, הבהיר בית המשפט כי לא בשלו התנאים להכרעה בדרישה להטיל על המבקשת (להלן: דן ) תשלום פיצוי מוסכם בשל אי פינוי התחנה המרכזית במועד.

2.

בשנת 1999, חתמו דן והמשיבות 1-3 על הסכם שכירות חדש שבו הוסדרו תנאי השימוש של דן בתחנה, ועודכנו דמי השכירות והניהול (להלן: ההסכם ). בין היתר, נקבע כי דן תשלם מדי שנה דמי שכירות "בסיסיים" בסך

כ- 6,500,000 ₪, לצד "תוספת" בת כ- 4,000,000 ₪. עוד נקבע כי במקרה של איחור בפינוי המושכר, תידרש דן לשלם פיצוי מוסכם בשיעור כפל דמי השכירות והאחזקה היחסיים (להלן: הפיצוי המוסכם ). ביום 31.12.2013 פג תוקפו של ההסכם, מבלי שיעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות באשר לחידושו. אף על פי כן, ולמרות העדרו של הסכם תקף, הוסיפה דן לעשות שימוש בשטחי התחנה המרכזית. משכך, ביקשו המשיבים 4, בתוקף תפקידם כנאמנים למשיבות 1-3, כי בית המשפט קמא יורה על תשלום הפיצוי המוסכם. זאת, בגין התקופה שמאז פקיעת ההסכם ועד למועד גיבושו של הסכם חדש או פינוי המושכר. לחלופין, התבקש בית המשפט קמא להורות על תשלום דמי שכירות ראויים, בשיעור שלא יפחת מדמי השכירות שנקבעו בשעתו בהסכם.

בהחלטתו, דחה בית המשפט קמא את בקשתם החלופית של הנאמנים. חלף זאת, הורה בית המשפט לשרי התחבורה והאוצר לממש את סמכותם ולקבוע, על בסיס השיקולים המפורטים בחוק, את מחיר השימוש בתחנה המרכזית לתקופה שבין 1.1.2014 ל- 31.12.2016. אשר לסוגיית הפיצוי המוסכם, בית המשפט קמא קבע כי "לא ניתן להכריע בכך לעת הזו", וכי לאחר שיתבהרו הנתונים הרלוונטיים – במסגרת תובענה עצמאית המתנהלת במקביל בין הצדדים – יוכלו הנאמנים לשוב ולפנות בעניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי "במקרה כזה תינתן לדן הזכות להגיב לבקשת הנאמנים בטרם יקבל בית המשפט החלטה נוספת בעניין זה".

בקשת רשות הערעור שבפנינו מופנית כלפי שני רכיבי החלטתו של בית המשפט קמא. לטענת דן, מחלקה השני של ההחלטה משתמעת הכרה עקרונית בזכות המשיבים 1-4 לקבלת הפיצוי המוסכם, ככל שיימצא כי בטענת הקיזוז שהעלתה דן בהליך המקביל אין כדי לסלק את מלוא חוב דמי השכירות הראויים. דא עקא, דן טוענת כי בכל מקרה אין להשית עליה את הפיצוי המוסכם, בין היתר, מאחר ואי-פינוי הנכס על ידה הוא תולדה של אילוץ רגולטורי, ומאחר ואף המשיבים 1-4 מעולם לא ביקשו לפנותה. עוד נטען כי לאור קביעת בית המשפט קמא באשר לדמי השימוש הראויים, לא ניתן להטיל על דן תשלום כפול בגין אותה תקופה עצמה: מחד, דמי שימוש ראויים שייקבעו השרים, ובנוסף – תשלום הפיצוי המוסכם. אשר לחלקה הראשון של ההחלטה, דן טוענת כי בית המשפט כבל שלא כדין את שיקול דעתם של השרים, כאשר הורה להם לגבש את דמי השימוש הראויים "על בסיס העלות הכוללת של השימוש בתוספת רווח סביר".

3.

לאחר העיון בחומר, לרבות תגובות המשיבים, נראה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, כפי שמציינת המדינה בתגובתה, בית המשפט קמא לא הטיל על השרים כל הגבלה, מעבר לאזכור הוראות סעיף 16ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] באשר לאופן קביעת המחיר הראוי עבור שימוש במתקנים תחבורתיים. מובן שאין לראות בכך כבילה פסולה של שיקול דעת השרים.

אשר לחלקה השני של ההחלטה, בית המשפט קמא הבהיר חזור והבהר כי אין בידו להכריע בשלב זה בסוגיית הפיצוי המוסכם. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי כאשר תוסר העמימות העובדתית וניתן יהיה לבחון לגופן את טענות הנאמנים, תינתן לדן ההזדמנות להציג בפניו את עמדתה וטענותיה. עם זאת, נראה על רקע טענות המבקשת כי ראוי להוסיף הבהרה מסוימת.

4.

לפיכך, מן הראוי לדחות את בקשת הערעור, תוך הבהרה כי בית המשפט קמא יחליט בנושא הפיצוי המוסכם לאחר בירור מלא של העניין, ותוך מתן הזדמנות לכל צד – לרבות דן – להעלות בפניו את טענותיו. אין בכך משום הבעת עמדה לגופה של מחלוקת, למעט הסברה כי נכון שטענות הצדדים ישקלו כולן לאחר גיבוש מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.